יש משהו ממכר ביחסים. משהו ממכר בנו, הנשים. ואפשר בקלות להשוות אותנו לסמים.
לפני כמה שנים, כשהייתי בתחילת מחשבות על שינוי מקצועי (זה היה בתחילת הקורונה, וטוב שלא עשיתי את זה), שקלתי ללמוד קופירייטינג. היה בזה משהו מושך בלכתוב, למכור רעיונות, לגעת באנשים דרך מילים.
במבחן הכניסה ביקשו לענות על שאלה אחת פשוטה,
אם היית סם, איזה סם היית?
בהתחלה עניתי מהר מדי, כמעט אוטומטית- קוקאין, יקר, חד, ממריץ, ממכר מאוד. משהו שנכנס חזק ומשאיר חותם. אולי איזו פנטזיה על פאם פאטאל, שוברת לבבות, מסתורית, מסעירה. אבל כשישבתי עם זה רגע, הבנתי שזה לא באמת אני. אני לא סם שמסחרר אותך עד קצה הנשימה.אני משהו אחר, אני גראס. אני מישהי שמרגיעה, מרככת, מורידה רעש, מאפשרת לנשום קצת יותר עמוק. יש בי קלילות, יש בי הומור, יש בי נוכחות שלא דוחפת אלא פשוט נמצאת. לפעמים אני יותר אינטנסיבית, לפעמים יותר שקטה. תלוי ביום, תלוי במצב, תלוי בלב. אבל בסוף מי שנמצא איתי לא יוצא שבור, הוא יוצא קצת יותר הוא עצמו.
אני לא יודעת איך אחרים יפרשו את זה, אבל אני לא התנסיתי בסמים וגם לא מתכוונת. אני בהיי מהחיים עצמם. הרעיון הזה חזר אליי אתמול בערב, כשראיתי מישהו יושב בחניה עם הכלב הגדול שלו, מעשן בשקט את הג'וינט שלו. לרגע זה נראה כמו ניסיון קטן לברוח, להירגע, להוריד את העולם מהכתפיים. ואולי בסוף כולנו פשוט מחפשים את זה, משהו או מישהו שיהיה קצת פחות כואב, וקצת יותר נושם.