היום עליתי לקברן של 2 הנשים הכי אהובות והחשובות בחיי (אמא וסבתא). לא הייתי שם כמה חודשים בגלל המלחמה. אך הפוסט הזה לא עליהן.
די קרוב אליהן יש קבר של מישהי, בת גילה של אמא שלי, הן נולדו והלכו לעולמן באותה השנה.
כל פעם כאשר אני מגיעה לשם, באגרטל בקבר ההוא מונחים פרחים טריים. הפרחים תמיד בצבעים מאוד חושניים - ורדים אדומים, ורדים בצבע בורדו, והיום היו חרציות סגולות אדמדמות.
פעם אחת הגענו מוקדם ויצא לי לראות את הגבר שמביא לקברה את הפרחים האלה, מסדר אותם במסירות כבר כמעט 7 שנים.
מסירות כזאת לאורך זמן, זו אהבה, אהבת אמת. ברור שזה לא הבן, אלא בן זוג שאהב אותה.
אני משערת שזה פרק ב', כאשר שני האנשים היו כבר מספיק בוגרים לבחור באהבת אמת, אהבה שרואים במעשים, גם כאשר אחד מהם כבר לא כאן.
אותי זה ריגש ומרגש כל פעם מחדש. וזה גורם לי לחשוב כמה נדירה אהבה שלא נגמרת גם כשהחיים נגמרים.