בשבת התעוררנו לסיוט והסיוט עדיין ממשיך ואי אפשר לדעת כמה זמן הוא ימשך.
אך אני לא רוצה לכתוב עכשיו על זה. אני רוצה להזכר באדם שאהב את עמו, שהיה יהודי, ציוני, נכד של רב - לאונרד כהן.
הוא מצא את עצמו בארץ במלחמת יום הכיפורים, שדי דומה במימדיה למה שאנחנו חווים כיום. הוא כבר היה זמר מפורסם ברחבי העולם. אך הוא נשאר לעודד את החיילים ועבר מבסיס לבסיס על מנת להרים את רוחם בשיריו. הוא האמין בכוחו של העם שלנו ובשליחותו.
זה היה בדיוק לפני 50 שנה והעם המיוחד שלנו ניצח. ננצח גם הפעם בעזרת השם! אין לנו ארץ אחרת! עם ישראל חי! ❤️🇮🇱
חברה שלחה לי 3 שאלות בודהיסטיות. הכרתי אותן לפני כן, אך הפעם החלטתי לענות.
Who am I? Why am I here? How will I live?
1. אני בת אדם.
2. אני כאן על מנת לאהוב
3. אני אחיה באהבה ונתינה.
אלה תשובותיי הכנות. אצל רבים הן יכולות לעלות גיחוך, היות ובעולם הציני של היום רק פרייר, תם וטיפש, אוהב ומרגיש שהוא כאן על מנת לאהוב.
זה קשה לחיות בעולם שרגש ואהבה נהיות מילים גסות, אך אני מקווה שעדיין קיימים יחידי סגולה שאוהבים, מרגישים ומתאהבים, כי הבחירה הזאת גורמת להם להרגשת חופש אמיתי ולפעמים זו אפילו לא בחירה, אלא המהות שלהם.
לפעמים אנשים מרגישים עצב וגעגוע למשהו או למישהו לא ידוע, ללא כל הסבר הגיוני. מרגישים שהמשהו הזה פשוט חסר להם, מרגישים חוסר נוחות. לרוב אנחנו אפילו לא מצליחים להסביר לעצמנו את הגעגוע הזה. זה לא דכאון, אפילו אם מזילים דמעה, זה פשוט געגוע.
אני מאמינה שזה געגוע לאהבה, לרגש, לחום ואולי לחצי השני האמיתי שלכם שעדיין לא פגשתם. החצי השני שלכם שמשוטט אי שם וגם מתגעגע.
כולם מכירים את ההתניה הקלאסית של פאבלוב, אך יש גם את ההתניה של פסיכולוג אמריקאי סקינר. בעקבות ההתניה של פאבלוב, הוא ערך סדרת ניסויים אשר הובילו לניסוח עקרונות ההתניה האופרנטית. סקינר בנה תיבה -"תיבת סקינר" שכללה דוושה וחריץ ממנו הגיע אוכל, בה נתן לחולדה להסתובב באופן חופשי. בכל פעם שלחצה החולדה על הדוושה הוכנס מזון לתיבה. לאחר מספר לחיצות הבחין סקינר, כי החולדה מקשרת בין לחיצה על הדוושה לכניסת מזון ולוחצת על הדוושה כאשר היא מעוניינת במזון. ניסוי זה הוביל לסדרת ניסויים. למשל, כשרצה שהחולדה תלמד שלא ללחוץ על הדוושה, חיבר את רצפת התיבה לגנרטור חשמלי, כך שלחיצה על הדוושה הביאה לקבלת זרם חשמלי קל. לאחר מספר לחיצות, למדה החולדה שלא ללחוץ על הדוושה.
אותם העקרונות של ההתניה עובדים גם בבני האדם. כאשר מאכזבים אותנו הרבה פעמים, אנחנו מפסיקים לפתח ציפיות. בפעמים הראשונות, ממש כמו החולדה בניסוי, אנחנו מתאכזבים, מתעצבנים, כועסים וכואבים. אך לאט לאט אנחנו גם לומדים על הדרך. לומדים לא לפתח ציפויות, כי רק ככה אנחנו מתאכזבים פחות או מפסיקים להתאכזב כלל. ברגעים האלה אנחנו קצת מתים ויחד עם זאת, לפעמים, לא תמיד, אנחנו מתחילים לחשוב על דרך חדשה, על אפשרויות אחרות שקיימות בשטח. לפעמים אנחנו צריכים להגיע למצב של נימול רגשי על מנת לאזור אומץ ותושיה.
אותי, באופן אישי, מטריד רק דבר אחד: הבטחון של האדם המאכזב בזה שאתה פרייר, טיפש, תמים ותאכל את כל מה נותנים לך. אז לא, זה לא עובד ככה. זה יכול לעבוד לפרק זמן מסוים, אבל יבוא הרגע, שהמאוכזב לא ירצה לשתף פעולה וייצא לדרך חדשה.
כולנו בשלב זה או אחר מחפשים אהבה. זה כל כך טבעי לרצות את זה.
פעם, כאשר הייתי צעירה וטפשה (אני עדיין לא גאונה, לא לדאוג), הייתה לי רשימה. רשימה של דברים שאני מחפשת בבן זוג. מצאתי הרבה מהתכונות שחיפשתי בגבר שהפך להיות בעלי ב 20 ומשהו שנים האחרונות.
עם השנים הרשימה שלי השתנתה. אני מתחילה לאט לאט להבין מה היא אהבה עבורי ומה לא.
אז מה היא אהבה בעיני? זה לא פרחים שנקנו בחנות, זה לא לנסוע לנופש כי הכרטיסים זולים וככה צריך. זה בטוח לא לחייך ליד אנשים ולהראות זוגיות מושלמת.
אז מה כן?
בן אדם שיתן לי עוד כמה דקות לישון ופשוט לא ידליק את השעון המעורר שלו או לפחות יכבה אותו מיד.
בן אדם שיקפל את הכביסה כאשר אני לא מרגישה טוב.
בן אדם שיחבק אותי בלילה אם אני רועדת ואולי עוברת התקף חרדה.
בן אדם שיקום ויכין לי תה כאשר אני חולה, ללא עצבים, עם חיוך, עם חמלה. למה? כי זה מה שהוא גם יקבל ממני. כי חלק מאהבה זו דאגה.
אהבה זה לרצות או לפחות לא לפחד להזדקן עם הפרטנר שלך, כי אתה יודע שהוא שם בשבילך ב 100%, שהוא ילחם עליך.
מישהו שאל אותי, אם יהיה לי פרק ב', אם זה יקרה, איזה בן אדם אני אחפש.
התשובה פשוטה - אדם עם עיניים טובות, ידיים חמות והכי חשוב עם לב שמסוגל לאהוב.
אהבה זה להסתכל באותו כיוון ולהבין אחד את השניה. אהבה היא השקעה בלי לצפות לתמורה. אהבה היא דבר שנותנים ומקבלים בחינם, אך היא שווה הכל.
בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, סטנלי מילגרים ערך ניסוי שנוי במחלוקת. מטרת הניסוי היתה להוכיח שמעשי זוועה כמו בגרמניה הנאצית יכולים לחזור שוב, כי זה חלק מטבע האדם לציית. ואכן התוצאות של הניסוי היו מפחידות, שני שליש מהמשתתפים "הרגו" בן אדם, רק כי דמות סמכותית דחקה בהם להמשיך ולתת שוק חשמלי ל"תלמיד" ששגה בתשובותיו.
הניסוי הזה נתן השראה לתיאוריית situationism, הטוענת שבסיטואציות מסויימות אנחנו מתנהגים אחרת ושונה מאמות המוסר שלנו, שאנחנו לא לוקחים רגע לחשוב, האם ההתנהגות הזאת ראויה, שווה, מוסרית.
האם באמת ברומא צריך להתנהג כרומאי או שכדאי להשאר עצמך? הכי קל, האמת, להתחיל להתנהג ברומא כרומאי. קשה להשאר בן אדם, קשה להשאר עם האמת שלך והמוסר שלך.
אני מאחלת גם לי וגם לכם להשאר עם האמת הפנימית שלי, שלכם. לקחת נשימה, לקחת רגע ולחשוב, פשוט לחשוב, מה העיקר ומה הטפל, ולבחור ללכת עם האמת שלכם, עם המצפון שלכם.
בעולם כיום יש המון שפע, אתרי קניות המלאים בכל טוב וכל כך הרבה אפשרויות בחירה. אנשים כל הזמן נמצאים במרדף המטורף הזה אחר המציאה, הטרנד הבא, הגאדג'ט הבא, שרוב הסיכויים שיזרקו אותו מאוד מהר או שהוא סתם יאסוף אבק בין הרבה אחרים שנקנו.
אך השפע הזה גלש מעבר לקניות, יש גם שפע בבני אדם. הכל אונליין, והכל זמין והכל מלא בפוטושופ או שלא. וכך אנשים מוצאים את עצמם תמיד עם רגל אחת בחוץ, אפילו אם מצאו כבר מישהו טוב, מישהו שכיף ונעים איתו, מישהו איכותי. זה מונע מהיחסים להגיע לעומק אמיתי, לרגש עמוק, להכרות עמוקה, להנאה אמיתית, חופש אמיתי וכנות טוטאלית. כי תמיד קיימת האפשרות שיש שם משהו עוד יותר טוב - סקס יותר לוהט, גוף יותר חטוב, שיחה עוד יותר עמוקה וזורמת.
במרדף הזה אחר הדבר הבא, אפשר בקלות להפסיד את הדבר הטוב והאמיתי.
אם מצאתם משהו טוב, תשמרו עליו, תנו לו את הבטחון שהוא היחיד, שהוא השווה והוא יחזיר לכם אהבה כפליים ואולי אפילו יותר.
לפעמים מבחוץ אנחנו נראים שמחים ומחייכים. כולם חושבים שאין לנו דאגות והכל נפלא בממלכה הקטנה שלנו. אך בפנים זה יכול להיות סיפור אחר לגמרי. בתוכנו אנחנו מרגישים עצב וגעגוע, לפעמים מהול בקצת שמחה וקצת תקווה.
