וניל פצפוצים

אני אוהבת לאכול את השוקולדים שלי בצורה מוזרה. בעלי צוחק עליי על זה עוד מתחילת היחסים שלנו. נגיד אם אנחנו קונים קופסה של לאונידס (אפשר גם בונבוניירה יותר זולה), אני תמיד לוקחת נגיסה ומשאירה חצי לא אכול עבור האנשים שאני אוהבת. זה משהו שמגיע מהבית, ככה בבית ילדותי אכלו שוקולדים. עבורי להשאיר ולחלוק משהו טעים, משהו טוב,  זו אהבה.

כאשר אני חולקת שוקולדים, חוויות, מוזיקה, הקלטה של מופע או תמונה מתערוכה שהייתי בה, אני מעניקה קצת אהבה. ואני מצפה תמיד ליחס דומה. זה בסדר לצפות ליחס טוב, כי אם אנחנו מפסיקים לצפות ליחס טוב, זה אומר שאנחנו לא במקום הנכון.

בא לי לחלוק איתכם משהו טוב, תהנו :)

אם אין למישהו זמן ומקום בחיים שלו עבורך ובלו"ז הצפוף שלו הוא לא מוצא עבורך זמן ומקום, כדאי להפנים את הרמז ולא להיות במקום הזה גם אם יש מצדך רגש. זה מקום שבו תפגע, מקום שיזלול ממך אנרגיות ולא ירים אותך. זה מקום שידכא אותך, יוריד אותך וינמיך את הערך העצמי שלך.

מי שרוצה אותך תמיד ימצא את הסיבה למה כן בין אלף סיבות ללמה לא. וזה לא סתם סלוגן

לפעמים עדיף להיות לבד ומשם לגדול, לפרוח, להתפתח ולהנות מכבוד עצמי ומאדם מאוד מאוד כייפי (כן כן מעצמך).

בזמנו, לפני המון המון שנים, פיתיתי את הגבר שהפך עם הזמן להיות בעלי. לא היה לו נסיון מיני והוא היה ביישן ולי לא היה נסיון מיני רב, אבל עם המעט שהיה לי פיתיתי אותו. עם הזמן, לחצתי קצת שנתחתן ואולי לחצתי הרבה, כבר אי אפשר לומר בוודאות. אבל זה לא שנכנסתי להריון והוא היה חייב להתחתן איתי. הוא הציע ואני הסכמתי.

כאשר היינו רבים, הרבה פעמים הוא היה אומר לי שאני זאת שרצתה להתחתן ועכשיו אני צריכה לאכול את הדייסה שבישלתי.

אני חייבת ללמוד להיות פחות קונטרול פריק ולהיות יותר מאופקת ולדעת לשחרר. והכי חשוב, לאפשר לרדוף אחריי ולאהוב אותי.

למישהו שהוא קונטרול פריק, נורא קשה לא לשלוט בסיטואציה. אבל חייבים ללמוד, כי אנחנו כאן קודם כל תלמידים שאמורים ללמוד את שיעורי החיים.

זה עוזר לי ומקווה שיעזור גם לך🙏

וגם נשימות בטניות :)

לליה שניידר יש מדיטציות נהדרות וגם טכניקות הרפיה, זה מאוד עוזר.

הכל יהיה טוב, את תצאי מזה❤️

ישנו משל על מלך אחד ועל חברו הטוב.  באיזו ארץ רחוקה חי מלך שמאוד אהב לצוד. היה למלך חבר טוב ונאמן שתמיד ראה את החצי הכוס המלאה וכל פעם שמשהו קרה היה אומר שהכל לטובה.

יום אחד המלך וחברו הלכו לצוד וקרתה למלך תאונה. בטעות הוא ירה כך שהוא נפצע ואצבע אחת נכרתה. המלך כאב והיה עצוב מאוד. אך חברו אמר לו את המשפט הקבוע שלו - הכל לטובה. המלך התרגז מאוד ושלח את חברו לכלא.

חלפה לה שנה והמלך שוב יצא לצוד עם הפמליה שלו. כך יצא שהם פגשו בדרכם שבט קניבלים. הקניבלים תפסו ואכלו את כולם למעט המלך. המלך היה השורד היחיד. למזלו הקניבלים לא אכלו בני אנוש עם פגמי גוף.

המלך חזר והלך לבקר ולשחרר מהכלא את חברו הטוב. המלך נורא הצטער וביקש סליחה מחברו. והחבר ענה לו שוב, שהכל לטובה. המלך היה המום ואמר לחברו, למה אתה לא כועס עליי, הרי בגללי נרקבת בכלא שנה שלמה. חברו ענה לו, שאם הוא לא היה בכלא, אז הוא היה יוצא לציד עם המלך והקניבלים היו אוכלים גם אותו, כך שהכל לטובה.

ואכן לפעמים אנחנו עוברים משהו קשה, פרידות, אבידות, פיטורין וכו'. אך לרוב הכל לטובה. דלת אחת נסגרת על מנת שנוכל לפתוח דלת אחרת, על מנת שנוכל לגדול ולהיות חזקים יותר וטובים יותר לעצמנו.

הכל לטובה...

* פוסט הנ"ל לא מהווה משל למצב המלחמה שבו אנחנו נמצאים עכשיו בשום צורה.

הפעם אני לא יודעת איך להתחיל את הכתיבה שלי. אולי אתחיל מהשאלה הפשוטה או הלא כל כך פשוטה. מה גורם לאדם לאבד את זה? לרצות לברוח לעבודה מהמשפחה שלו? משפחה נעימה, לא מציקה, ילדים גדולים, אשה שמדברת ברוגע ובנועם ובסך הכל מנסה שיהיה נעים וטוב ושתהיה אווירה נעימה?

אין לי תשובה, יש רק עובדות. הוא לא יכול לסבול אותנו יותר, לא יכול לסבול אותי יותר. אולי זה דכאון, אולי מישהי אחרת (למרות שלא נראה לי). אין לי מושג.

ולמרות שהיו לי מחשבות על גירושין וכו' כמו לכל אדם, נכון לרגע זה כואב לי.

לאבד משהו שבנית שנים זה כואב. לאבד אהבה זה כואב.

הנואמת- גילה זקס, הבת הצעירה של הרב יונתן זקס.

שבת שלום💙🤍

הבטחתי לעצמי שאני לא אכתוב יותר על החוויה הנוראית שאנחנו עוברים כאומה מאז 7 באוקטובר. אך מה שראיתי אתמול קורה בשדה התעופה בדגסטאן פתח לי פצע שחשבתי שהגליד מזמן. ההמון צמא הדם שרץ לתוך שדה התעופה רק על מנת להרוג יהודים הזכיר לי למה בזמנו קמנו ועזבנו עם 250 דולר לאדם את ארץ המוצא שלי. לא עליתי מדגסטאן, אלא מסטאן אחר, אבל עם פחד מההמון צמא דם שישחוט, יצית, יאנוס ויהרוג רק על סמך היותנו יהודים. מזה בדיוק חששנו, מהשנאה הזאת, מהחוסר אנושיות.

מה שקרה בדגסטאן ובמקומות אחרים בעולם מלמד אותי ואני די בטוחה שאת כולנו שאין לנו ארץ אחרת, שעלינו להלחם על מקומנו, כי כמו שגולדה מאיר אמרה- אין לנו לאן ללכת.

כאן זה הבית, בית אהוב, ועל מה שאוהבים נלחמים ולא מוותרים.

עם ישראל חי!💙🤍🇮🇱

לפני כארבע שנים אמא שלי הלכה לעולמה. היא הייתה ההכל שלי. בהספד שלה לא בכיתי, הייתי חזקה כי היא נתנה לי כח, כי אמרתי את האמת. הודיתי לאלוהים על כך שהיא הייתה בחיי במשך 40 שנה, שהוא שלח לי מלאך ל 40 שנה ולא כולם זוכים למתנה שכזאת.

אחד הדברים, מבין כה רבים, עליהם אני מודה לאמא שלי, זה שהביאה אותי לארץ. ובדיוק חשבתי לעצמי היום שאני ברת מזל. אפילו אם משהו יקרה, אני זכיתי לחיות כיהודיה בין יהודים, זכיתי לחיות בארץ הקודש, בארץ שהעניק לנו אלוהים. זכיתי להיות חלק מהעם הנבחר וזו זכות גדולה. 

אני מאמינה בצבא שלנו, באנשים שלנו, באלוהים שמוביל אותנו. ואני מתכוונת להלחם על הבית היחיד שלי גם מהעורף. אני לא אוותר כי אין לי בית אחר, אין לי ארץ אחרת. אך אם תבוא שעתי למות עדיין אהיה ברת מזל, כי זכיתי במשך כל כך הרבה שנים לחיות בבית.

בשבת התעוררנו לסיוט והסיוט עדיין ממשיך ואי אפשר לדעת כמה זמן הוא ימשך.

אך אני לא רוצה לכתוב עכשיו על זה. אני רוצה להזכר באדם שאהב את עמו, שהיה יהודי, ציוני, נכד של רב - לאונרד כהן.

הוא מצא את עצמו בארץ במלחמת יום הכיפורים, שדי דומה במימדיה למה שאנחנו חווים כיום. הוא כבר היה זמר מפורסם ברחבי העולם. אך הוא נשאר לעודד את החיילים ועבר מבסיס לבסיס על מנת להרים את רוחם בשיריו. הוא האמין בכוחו של העם שלנו ובשליחותו.

זה היה בדיוק לפני 50 שנה והעם המיוחד שלנו ניצח. ננצח גם הפעם בעזרת השם! אין לנו ארץ אחרת! עם ישראל חי! ❤️🇮🇱