וניל פצפוצים

הוא עמד מול דלת הזכוכית הרחבה בסלון שלו.

מאחוריו עמדו כל הנשים שעברו בחייו — כולן מושיטות יד, כולן מנסות לגעת בו, כמו צללים של זיכרונות.

הוא הרגיש תערובת מוזרה של מחנק ומחמאה; משהו בין עומס לאגו.

ואז הוא ראה אותה. היא עמדה מולו, עירומה כמו ביום היוולדה, כמו ונוס של בוטיצ’לי שנשלפה מתוך חלום עתיק.

הלב שלו החל לפעום מהר, חזק, כמעט כואב.

"מי את?" הוא שאל.

"אני אהבה," היא ענתה בשלווה.

"למה את ערומה?"

"כי אני כמו אמת,לא זקוקה לקישוטים ולא לכיסוי."

היה לו קשה להביט בה. הוא ידע כמה היא מסוכנת ללב שלו, לחיים שלו, לשלווה שהוא למד להעמיד פנים שיש לו. הוא פחד מהרגש. פחד להרגיש.

מאחוריה עמדו אנשים שביקשו אותה, שחיפשו אותה, שהתפללו אליה. אבל היא רצתה רק אותו.

היא רצתה להעניק לו את החלום שכולם מבקשים — את עצמה.

היא עמדה שם, חשופה ואמיצה, מחכה שיזיז את דלת הזכוכית ויבחר בה. שיצא אליה. אל הפרא, אל האמת, אל מה שעמוק בפנים הוא יודע שהוא רוצה.

אבל הוא נשאר במקום. רועד. שותק.

עד שצליל המוזיקה של הבוקר קטע את הדממה —

והוא התעורר. התעורר מהחלום… או אולי מהפחד.

הוא ידע שהמפגש שלהם יהיה חד פעמי, כי זה מה שהיא ביקשה. היא כבר לא האמינה באהבה. פגיעות מהעבר, גברים שלא ידעו לשמור עליה, כיבו בה את האמון ואת התחושה שמגיע לה משהו טוב.
מה שכן,  היא הרשתה לו לעשות בה כל מה שיעלה על דעתו, בתנאי שלא יישארו סימנים.

אבל היא לא ידעה שהוא מאוהב בה. מאוהב בפגיעוּת ובחוזק שלה, מאוהב בחוסר השלמות המושלמת שלה. הוא רצה להעניק לה חוויה מתקנת, חוויה שתשבור את כל מה שהכאיב לה.

במקום לשכור חדר במלון, הוא בחר להזמין אותה לביתו — לחדר השינה שלו. חדר שאישה לא נכנסה אליו מאז פאולה. המחשבה עליה עשתה לו צביטה קטנה בלב. עברו כבר שנתיים מאז שעברה לעולמה, אך אהבה לא מכבים. היא תמיד נשארת.

חדר השינה היה גדול אך חמים, עם אורות רכים  והכי חשוב - מראות.

כששמע את הפעמון, ידע שזו היא. הוא שלח לה הודעה להיכנס, לעלות לקומה השנייה ולהיכנס לדלת האחרונה במסדרון.
היא היססה לרגע, ואז עשתה כפי שביקש. עברה את הסלון הגדול, עלתה במדרגות, עמדה מול הדלת האחרונה ודפקה בעדינות.

“תיכנסי,” הוא קרא.

היא נכנסה וראתה אותו יושב על המיטה הענקית.

“תתפשטי,” הוא אמר.
היא הרגישה מבוכה, התרגשות, זרמי אדרנלין.  היא התחילה להתפשט באיטיות, והוא צפה בה בסבלנות. מבטו גרם לה להרגיש האישה הכי יפה והנחשקת בעולם.
היא הורידה את החולצה והחצאית ונשארה בחזייה ותחתונים. במבט שקט ביקש גם את אלו. היא התכוונה להוריד את סנדלי הסטילטו אך הוא עצר אותה במילה אחת קצרה:

“לא.”

היא עמדה ליד הדלת, עירומה, לא זזה. הוא בחן אותה, בחן כל נקודה, כל קימור: את החזה הזקור, את הרגליים הארוכות, את הבטן העגלגלה.
הוא רצה אותה. אבל הוא רצה גם לטעום אותה לאט, כמו סעודה אחרונה שאין למהר בה.

הוא קם והתקרב אליה. ואז ירד על ברכיו. הוא לא היה נשלט, אבל האישה הזאת עוררה בו רצון לסגוד, לסגוד ליופי שלה, לאומץ שלה, לנשיות שלה.

מאחורי המיטה הייתה מראת קיר ענקית. היא יכלה לראות דרכה איך הוא מענג אותה. לרגע  הוא הרים את עיניו ואמר:

“תסתכלי. תראי אותנו. תראי כמה את יפה… סקסית… מיוחדת… לוהטת.”

הוא לא היה צריך להגיד, היא כבר צפתה. ראתה את עצמה מתמוססת תחתיו, ראתה אותו מתענג עליה.
הוא הפך אותה לאלילה. היא מצאה את עצמה נפתחת, נמסה, משתחררת.

וכך היה כל הלילה גם כאשר היא ישבה בין רגליו, גם כאשר היא רכבה עליו, גם כאשר הוא היה מעליה - היא ראתה את עצמה ואותו  משתקפים במראות וזה היה הדבר הכי אירוטי, והכי סקסי והכי יפה שהוא יכל להעניק לה והיא לו.

הוא שבר את הקללה.
שבר את הלופ שבו הסתובבה שוב ושוב.
שבר את החומות.

נ.ב.

זה לא עליי, זו פנטזיה, סיפור אירוטי קליל.

הגשם הקצר הותיר אחריו הרבה מחשבות טובות, לא רק אצלי.גם בבלוגים אחרים ראיתי עד כמה הגשם נגע בלב של אנשים.

אומרים שכשהגשם יורד, השמיים בוכים ומטהרים את העולם; הוא משקה את האדמה, ומיד אחר כך הפרחים מתחילים לפרוח.

ואני מאמינה שכך גם בני האדם. לפעמים אנחנו זקוקים לדמעות — דמעות מטהרות,  כדי לפרוח, לצמוח ולשמוח מחדש.

כשיצאתי בבוקר אחרי הגשם לטיול עם הכלב שלי, הרגשתי שלווה עמוקה והכרת תודה ליקום, לעולם, לאלוהים.

הייתי מלאה הודיה על הרגע הקטן הזה של שקט, שמיים כחולים, אוויר צח, והמשפחה שלי שעדיין ישנה בבית בשלווה.

הודיתי לרגע הזה, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה יגיע מחר או אפילו בעוד כמה רגעים.

וזה בדיוק למה צריך להוקיר את הרגעים הטובים, הם לעולם לא מובנים מאליהם.

לפעמים קשה לנו להיות אמיצים, לקבל החלטות אמיצות. מנגון הפחד הוא חלק מהביולוגיה שלנו, הוא שומר עלינו מפני טורפים, אך לפעמים הוא גם פוגע בנו, במיוחד כאשר אנחנו פוחדים לעשות מעשים, מעשים שיכולים להרים אותנו, לשנות את החיים שלנו.

כאשר יש בי פחד, אני נזכרת במילותיו של מישהו מכאן, מהכלוב, האדם שלא היה לי איתו שום דבר פיזי אבל הוא נתן לי המון מבחינה רגשית. החל מהפוסט שהוא כתב מזמן, מזמן  וכלה בזה שהוא האמין בי ובזה שאני אדם אמיץ, אשה אמיצה.

זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת לך תודה, אך אני רוצה להגיד לך תודה שוב. 

אז בשקט כלובי אני לוחשת לך תודה, אתה יודע מי אתה : )

לא התעוררתי היום לגשם בפריז, אלא בביתי באחד מיישובי הארץ.

קמתי מוקדם, הכנתי לעצמי תה עם נענע ולימון ויצאתי אל המרפסת.

אני אוהבת את הרגעים האלה – כשכולם עוד ישנים, רק אני, השקט והנוף שמולי.

הגשם הצטרף אליי, כאילו בא להזכיר לי משהו. ופתאום נזכרתי בגשם אחר, בפריז, כשהייתי בת 17.

טיילתי שם עם אמא, ובאמצע יום חמים החל לרדת גשם חזק. ברחנו למטרו, רטובות וצוחקות, והתיישבנו מתנשפות מהריצה.

ואז ראיתי אותו. הוא ישב מולי והביט בי במבט שאי אפשר לשכוח. לא מבט גס, לא מבט חטוף - מבט עמוק, שקט, מלא נוכחות.

כאילו ראה אותי כמו שאף אחד לא ראה לפניו. אם לגשם היה צבע, אז כנראה הוא היה בצבע של העיניים הירוקות שלו.

העולם מסביב קצת נעלם, והרגשתי לרגע שאני האישה היחידה על פני האדמה. לא דיברנו. לא קרה שום דבר. רק מבט ארוך אחד שנשאר איתי עד היום. מבט שנשא הבטחה של דברים שיכולים לקרות.

לפעמים גשם ראשון מחזיר איתו גם זיכרון ראשון של משהו מיוחד.

היום הבת שלי שאלה אותי מה זאת אהבה בעיני. שאלה עמוקה אך מאוד טבעית בגיל ההתבגרות. הבנתי למה היא מתכוונת, כמובן. ועניתי לה בפשטות בלי לחלק אהבה לתחומים שונים. עניתי שאהבה זה כאשר אתה יכול להיות עצמך ויקבלו אותך כמו שאתה, בלי לשפוט, בלי לנסות לשנות אותך. אהבה אמיתית זה המקום איפה שאין צורך במסכות, זה המקום שטוב בו גם לדבר וגם לשתוק.

גם אמרתי לה שאני אוהבת אותה כי כאשר מרגישים אהבה חייבים לומר את זה בקול רם ועדיף כמה שיותר. כי הבן אדם שאוהבים אותו חייב לשמוע גם מילים וגם לראות מחוות קטנות וגדולות של אהבה. אין בושה בלהרגיש אהבה, כי זה הדבר הכי טבעי שיש. 

החבר הכי טוב שלי מחוץ לכלוב אומר לי כל הזמן שנולדתי בזמן הלא נכון, שהייתי אמורה להיוולד לפני כמה מאות שנים בעידן שבו הגברים עדיין חיזרו אחרי הנשים והיה קיים המושג courtly love. 

יש כאלה שיגידו ש courtly love מתקשר לבדסמ וזה כך חלקית. אך אני לא מדברת בדיוק על זה או שכן :)

נשים נמשכות לבדסמ גם בגלל הדאגה והיחס של הבן זוג וזה לא משנה באיזה צד של השוט הוא נמצא.

נשים לא צריכות הרבה. מי שיגיד שנשים הן גרידיות ורוצות כסף ומתנות פגש נשים שהתייאשו, התייאשו לקבל יחס הוגן וטוב ומסתפקות בדברים חומריים. 

אשה, ואני מן הסתם מדברת גם על עצמי, זקוקה לחום, יחס ואהבה, לדברים הקטנים שעושים את ההבדל, לחיזור הנעים הזה של גבר שרואה אותה ואת הצרכים שלה, לגבר שפשוט רוצה שהיא תחייך כאשר היא חושבת עליו או מקבלת ממנו הודעה.

ברור שזה לא סתם גבר אלא אחד שמוצא חן בעיניה.

וזה המסר לגברים- תכתבו לה בוקר טוב, תוסיפו אימוג'י, תשלחו לה שיר, סתם משהו מצחיק, גיף סקסי או רומנטי.

אם הזמנתם אותה למסעדה תסתכלו לה בעיניים, דברו איתה ואל תתעסקו בפלאפון. תראו לה שהיא מיוחדת, שהיא מוצאת חן בעיניכם.

יחס חם זה חלק חשוב מאוד מתקשורת ומחיזור. ואחרי אשה מחזרים, זה אמור להיות בקוד הגנטי.

בטח כבר שמתם לב שאני אוהבת להכליל, אך לגבי הטענה הבאה ההכללה היא די לגיטימית. כל אדם בלי יוצא מן הכלל רוצה להיות אהוב, מקובל ושמח.

אפילו   דונלד- The Donald בסך הכל רוצה להיות הילד האהוד, המקובל, האהוב ע"י אביו. גם הרצון לפרס נובל לשלום מגיע משם, מהילד הקטן שרוצה שאבא שלו יאהב אותו ויהיה גאה בו.

בעולם הרשתות עדיין לכולם יש את הרצון הזה למצוא אהבה, להרגיש מיוחד/ת. גם מי שטוען שרוצה רק סקס וריגוש בתוך תוכו רוצה שיאהבו אותו, שיתאהבו בו.

אך כאשר יש כל כך הרבה היצע נורא קל לפספס את האדם הנכון.

אנשים מתפזרים ורצים מאחד לשני ומאחת לשניה ומפספסים משהו חשוב.

על מנת למצוא את האדם שלך כדאי להתרכז במישהו שבאמת מוצא חן בעיניך ,להשקיע בשיח איתו, להכיר אותו. אחרת המשחק הזה ימאס עליו או עליה והאדם הזה יעבור הלאה כי הוא לא ציפור שמסתפקת בפירורים. כל אחד רוצה להנות מהעוגה. והפירורים, פירורים מקומם על הרצפה.

לפני מספר שבועות הלכתי עם חברה בבוקר לים. בדרך כלל לים אני הולכת עם הילדים שלי ואף פעם לא לבד. אני מתקשה להנות לבד וזאת אני.

החות'ים לא איחרו לשלוח את הטיל להעלת מצב הרוח והמורל, אך זה נתן למציל אחד פתח להתחיל איתי. חתיך בערך בגילי. החברה שלי הבריחה אותו בצורה פחות נעימה, אך לא על זה הסיפור.

זה היה לי נעים שהוא התחיל איתי. ואני שאלתי את עצמי למה? למה זה היה לי נעים? הרי גברים מתחילים איתי, במיוחד במרחב הוירטואלי, כי בנוסף לדופק ולציצי יש לי גם משהו בראש. 

התשובה היא שזה נעם לי שהוא חתיך, שהוא בחר בי בין כל הכוסיות היותר צעירות והחטובות שהיו שם, שכנראה האנרגיה שאני משדרת היא מושכת וטובה. היה לי נעים שהוא בחר בי לא כי אני חכמה, לא כי עשיתי לו עיניים,  אלא כי יש בי משהו, כי הוא מצא אותי מושכת וסקסית.

המסקנה היא שכמעט כל אשה  רוצה להרגיש יפה, סקסית ומושכת ורוצה שיבחרו בה למרות המבחר הרב, שיראו אותה כי היא מיוחדת. 

השנה אני מבקשת סליחה מעצמי. סליחה על זה שלא האמנתי מספיק בעצמי, שלא אהבתי את עצמי מספיק, שלא הערכתי את עצמי, שהרשיתי לאנשים אחרים להכתיב מה לא בסדר בי או לפגוע בי בצורה זו אחרת.

אני בטוחה שהמילים האלה נוגעות בכל אחת ואחד כאן, כי כולנו חוטאים בחוסר אהבה עצמית.

אני מאמינה שלפני שאנחנו מבקשים סליחה מאחרים אנחנו קודם חייבים לבקש סליחה מעצמנו, לסלוח ולחבק ולהיות החברים הכי טובים של עצמנו.

אם אנחנו רוצים שמישהו אחר יאהב אותנו כדאי לנו לאהוב את עצמנו קודם כל. לא צריך לדבר על זה, מספיק להשקיע בגוף ובנפש ובטוח לא להלקות את עצמו, אלא להקל על עצמו כי ככה זה באהבה : )

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם🙏❤️