וניל פצפוצים

לפעמים מבחוץ אנחנו נראים שמחים ומחייכים. כולם חושבים שאין לנו דאגות והכל נפלא בממלכה הקטנה שלנו. אך בפנים זה יכול להיות סיפור אחר לגמרי. בתוכנו אנחנו מרגישים עצב וגעגוע, לפעמים מהול בקצת שמחה וקצת תקווה.

יש משהו נורא יפה ומסקרן בתבלינים, אולי כי הם מעוררים את רוב החושים שלנו: הראיה, הריח, הטעם.

יש גם משהו נורא רומנטי בהסטוריה של התבלינים, במיוחד כאשר חושבים על שיירות הגמלים העושות את דרכן בדרך המשי, על המסעות והסכנות של הבאת תבלינים ליעדם.

בשיר השירים הכותב משווה את אהובתו לזעפרן,  קינמון ותבלינים אחרים.

ולמה כל הטרחה הגדולה הזאת, מה החשיבות של ההוספה של כמות כה קטנה של התבלין לאוכל? הרי אפשר לאכול גם ללא התיבול.

הסיבה הפשוטה, שהאוכל ללא תבלינים תפל והרבה פחות טעים.

כך גם היחסים בין האנשים, ללא התבלינים הם תפלים ולא מרגשים. התבלין העיקרי ביחסים זה רגשות. אם אין רגש אין טעם.

רגש זה התבלין שבלעדיו היחסים תפלים ואני אוהבת את האוכל שלי מתובל וטעים. מקווה שגם אתם.

לשתיקה יש כוח מיוחד. כאשר אנשים אוהבים הם יכולים לשתוק ביחד שעות ולא להרגיש מבוכה או רצון לשבור את השקט. זה שקט יפה, שקט של אהבה והבנה. שקט תקשורתי, שקט של תקשורת עמוקה.

אך לשקט יש גם צד אחר, קצת פחות יפה. שתיקה יכולה לספר, יכולה לצעוק. לצעוק שאין פה שיח, אין פה קרבה, איו רגש, שהכל נגמר.זו שתיקה עצובה, שתיקה כואבת. את השקט הזה אין טעם לשבור, כי הכל מובן ולא צריך להוסיף לכאב או להשפלה.

אומרים ששתיקה יפה לחכמים. אני לא יודעת עד כמה אני חכמה, אך אני מעדיפה לשתוק ולא לשבור את השקט ראשונה.

לפעמים משהו מכוער הופך ליפה, אם יודעים להכיר ביופיו. שקט דומה למדבר השומם, צריך פשוט להתבונן בו.

נשים צריכות כל כך מעט וכל כל הרבה. הן צריכות משהו שאי אפשר לקנות בשום מקום, משהו שרק אפשר לקבל -רגש.

הן עושות כל כך הרבה עבור ההרגשה הזאת, קוראות, מתפתחות, מתלבשות, מטפחות את עצמן. אך על מנת לזכות ברגש, ברגש אמיתי, בלב של מישהו צריך מזל, צריך קסם. זה לא תמיד קורה ולא תמיד אלה שמגיע להן זוכות בו.

מענין אם זה ככה גם עבור הגברים.

לפעמים, לא משנה כמה נהיה אנשים טובים, כמה נשקיע, כמה נהיה נחמדים, יהיה מישהו שינהג בנו בחוסר כבוד, בחוסר הערכה, בצורה מגעילה.

בדרך כלל, נחשוב שהבעיה בנו, שאנחנו הלא בסדר, שאנחנו טיפשים, מכוערים, מגעילים. לצערי, ככה המוח שלנו מתוכנן, לזכור את החוויות הלא טובות, להתעכב על קצת הרע שחווינו לעומת הטוב. זה בדרך כלל אוכל אותנו מבפנים וחבל.

כאשר משהו לא נעים קורה לנו, כאשר מישהו נוהג בנו בזלזול, כדאי לנו להזכר בחוויות הטובות, באנשים הטובים, ברגעים הטובים. והכי חשוב להבין שהבעיה לא בנו, אלא בהם. 

אני מתארת לעצמי שמישהו קורא אותי וחושב לעצמו, נו ומה את רוצה להגיד בכל המונולוג הזה? 

מה שאני רוצה להגיד, במיוחד לעצמי, שצריך להתרכז בחוויות החיוביות הרבות שאני עוברת לעומת חוויות הלא נעימות שהן הנדירות. 

*שיר לא מתאים, אבל יפה, תהנו.

** בינתיים קיבלתי הצעה לשיר אחר שמתאים, אז יאללה מצרפת גם אותו לסניף הקטן של youtube שיש לי כאן:

יש לי חברה, ממש טובה. היא התגרשה ממש לא מזמן. היא יפה, טובה וחכמה. וכמו כל בן אדם היא מחפשת אהבה, זוגיות טובה ובריאה.

בעידן הוירטואלי אנשים מחפשים זוגיות בכל מיני אפליקציות הכרויות וגם היא, כמובן.

לפני כשבועיים היא הכירה מישהו שנראה ונשמע כמו פסגת החלומות שלה. יפה, חכם, עדין, צנוע, לא אחד שזיין את כל העולם ואחותו, ממש לא. אפילו עובד באותו בנין איתה. נכון שנשמע מבטיח? 

התפתחה כימיה מטורפת, שיחות אל תוך הלילה, פגישות. נשמע טוב,  נכון?

ואז הם קובעים להפגש לארוחת צהרים, אומרים לילה טוב ואפילו בפעם הראשונה הוא שולח לה לב (בחור צנוע  וביישן, אמרנו?)

יום למחרת הוא נעלם, לא עונה להודעות, לטלפונים וכו'.

היא כבר התחילה לחשוש שמשהו קרה עם הנייד שלו ולקראת הערב, שהוא בבית החולים, שמשהו רע קרה לו.

היא לא יכלה להאמין שהוא פשוט מניאק שעושה לה גוסטינג וככל הנראה מאוד נהנה מכך. היה לה קשה, כואב ועצוב, כי זה היה לא צפוי בכלל.

נכנסתי לאותו אתר הכרויות, יצא לנו מאצ', כמובן. אמרתי לו את מה שאני חושבת עליו ועכשיו אני והיא מרגישות הרבה יותר טוב.

אך כל הסיפור הזה ערער אותי גם. הבנתי עד כמה עולם הוירטואלי יכול להיות שקרי וכמה יש חולי נפש שנראים כמו בני אדם טובים.

מוגש כשירות לציבור, אני בטוחה שיש גם נשים כאלה, שהקיק שלהן לעשות למישהו רע בלב ולערער אותם.

תהיו טובים, תהיו בני אדם, אבל גם תהיו זהירים❤

ישנו משל אחד על המלך ארתור, האביר גווין והמכשפה. המלך ארתור נתפס בשבי ועל מנת להציל את חייו התבקש למצוא תשובה לשאלה, מה נשים רוצות? הוא שלח את אבירו הנאמן גווין למצוא את התשובה. אך רק מכשפה אחת ידעה אותה. היא מאוד רצתה להתחתן ולכן הייתה מוכנה להגיד את התשובה רק בתנאי שגווין יתחתן איתה. למרות שהמכשפה הייתה מאוד מכוערת, לגווין לא הייתה ברירה אלא להתחתן איתה. היא גילתה את התשובה לשאלה, והיא שנשים רוצות להחליט על עצמן.

ביום החתונה כולם ריחמו על הגווין המסכן, כי המכשפה לא הייתה רק מכוערת, היא גם התנהגה נורא. ללא כל רצון ומחוסר ברירה הגיע גווין לחדר השינה וגילה שם אשה יפיפיה. 

היא ענתה לו שזה הפיצוי על זה שנתן לה כבוד למרות התנהגותה. וגם אמרה לו שיש לו שתי אופציות - שהיא תהיה  יפה ביום ומכשפה מכוערת בלילה או שתהיה מכשפה ביום ויפיפיה בלילות.

גווין ענה לה שהיא צריכה להחליט בעצמה מה היא מעדיפה. וכך גווין קיבל אשה יפה גם ביום וגם בלילה, כי נתן לה להחליט בעצמה.

זה נכון שנשים רוצות שגברים יכבדו את הזכות הזאת שלהן להחליט בעצמן, אך נשים גם רוצות שיקבלו אותן כמו שהן, עם החששות, עם המגרעות ורק כך הגברים יקבלו מנשים כל מה שהם רוצים ואפילו יותר, כי אנחנו יצורים שיודעים להחזיר אהבה וקבלה כפליים.

* יש לי הרגשה שזה גם מה שגברים רוצים - שיקבלו אותם כפי שהם.

היום בעלי אסף אותי מעבודה. זה נחמד מצידו ואני מעריכה.

בדרך שאלתי אותו, איך הנישואין והחיים שלנו היו נראים ללא ילדים. הוא ענה משהו בסגנון שהם היו שונים.

ואז סקרנית שכמותי (זוכרים שסקרנות הרגה את החתול, חחח) שאלה, אם הוא היה נשאר איתי כל כך הרבה שנים אם לא היו לנו ילדים.

וברגע ההוא בעלי החליט פתאום להיות כנה, לגמרי כנה וענה בפשטות: לא.

זה לא נעים לשמוע ואף כואב, אבל זו תהיה צביעות מצידי להגיד משהו רע עליו, כי גם אני לא הייתי נשארת.

אין פואנטה, רק תמונות מחיי הנישואין.

אני די בטוחה שהוא כאן או לפחות חלק מהעולם הזה. לא יודעת אם נשלט, או שולט, או מתחלף או אחר, אבל בטוח כאן. האמת, זה לא משנה.

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם היינו שורדים את החברות שלנו ומגיעים למשהו רציני כמו נישואין. רוב הסיכויים שהיינו מתגרשים, כי הוא היה נפש חופשיה ואני לא.

רוב הסיכויים שלא הייתי מגלה איתו את העולם הזה. בטוח הייתי מתנגדת, מראה סלידה, חוסר רצון וכו'. אז, לא נראה לי שהייתי פתוחה מספיק לקבל משהו שונה בלי להעביר ביקורת.

אני חושבת שדווקא החיים עם גבר מאוד סגור, מאוד מקובע ומרובע בכל הקשור למיניות, דחפו אותי לרצון לחקור, להבין ובטוח לא לשפוט.

כאשר נותנים לך את ההרגשה שאתה שונה, מוזר ומשהו לא תקין אצלך, אתה מתחיל לחקור. כנראה זה מגיע מהרצון האנושי להוכיח שהכל בסדר איתך או שהרצון לגלות עולמות חדשים והסקרנות הטבעית דווקא מתעוררים כאשר יש חוסר, כאשר יש רעב, כאשר אסור.

לא מזמן יצא לי ללון במלון בוטיק מקסים במרכז תל אביב. החדר היה מעוצב ללא רבב, ומה שמשך את תשומת לבי היו מדפי הספרים. האמת, אוסף נפלא של קלאסיקה וספרי אומנות. אך המחשבה שעברה בי, הייתה שלא הייתי רוצה לקרוא אף ספר בחדר המופלא הזה, למרות שאני אוהבת לקרוא והרבה. 

מאחלת לכולם שבשנה הזאת לא נהיה בודדים  ולא נקרא ספרים במלון בוטיק יפיפיה או סתם בית מלון (מקסימום ספרי שירה רומנטים), שיהיו לכם דברים הרבה יותר מרתקים ונועזים לעשות. את הספרים נשאיר לבית, כי המוח בכל זאת זקוק להזנה, בדיוק כמו הגוף.

שנה טובה לכולם❤