וניל פצפוצים

לא התעוררתי היום לגשם בפריז, אלא בביתי באחד מיישובי הארץ.

קמתי מוקדם, הכנתי לעצמי תה עם נענע ולימון ויצאתי אל המרפסת.

אני אוהבת את הרגעים האלה – כשכולם עוד ישנים, רק אני, השקט והנוף שמולי.

הגשם הצטרף אליי, כאילו בא להזכיר לי משהו. ופתאום נזכרתי בגשם אחר, בפריז, כשהייתי בת 17.

טיילתי שם עם אמא, ובאמצע יום חמים החל לרדת גשם חזק. ברחנו למטרו, רטובות וצוחקות, והתיישבנו מתנשפות מהריצה.

ואז ראיתי אותו. הוא ישב מולי והביט בי במבט שאי אפשר לשכוח. לא מבט גס, לא מבט חטוף - מבט עמוק, שקט, מלא נוכחות.

כאילו ראה אותי כמו שאף אחד לא ראה לפניו. אם לגשם היה צבע, אז כנראה הוא היה בצבע של העיניים הירוקות שלו.

העולם מסביב קצת נעלם, והרגשתי לרגע שאני האישה היחידה על פני האדמה. לא דיברנו. לא קרה שום דבר. רק מבט ארוך אחד שנשאר איתי עד היום. מבט שנשא הבטחה של דברים שיכולים לקרות.

לפעמים גשם ראשון מחזיר איתו גם זיכרון ראשון של משהו מיוחד.