לא מזמן יצא לי ללון במלון בוטיק מקסים במרכז תל אביב. החדר היה מעוצב ללא רבב, ומה שמשך את תשומת לבי היו מדפי הספרים. האמת, אוסף נפלא של קלאסיקה וספרי אומנות. אך המחשבה שעברה בי, הייתה שלא הייתי רוצה לקרוא אף ספר בחדר המופלא הזה, למרות שאני אוהבת לקרוא והרבה.
מאחלת לכולם שבשנה הזאת לא נהיה בודדים ולא נקרא ספרים במלון בוטיק יפיפיה או סתם בית מלון (מקסימום ספרי שירה רומנטים), שיהיו לכם דברים הרבה יותר מרתקים ונועזים לעשות. את הספרים נשאיר לבית, כי המוח בכל זאת זקוק להזנה, בדיוק כמו הגוף.
הרבה פעמים אנחנו קוראים פוסטים בין אם בכלוב בין אם בפלטפורמות אחרות ולרוב רואים רק צד האחד של המטבע, את החוויה האישית של כותב או כותבת הפוסט. אני לא מדברת על הפוסטים שמספרים על אונס (אונס זה נורא ולא זה לא), אני מדברת על פוסטי תלונה, על הפוסטים שמעורבים בהם כמה אנשים, אך כותב/ת הפוסט הוא/היא זה שמשתף בחוויה האישית שלו/ה..
ואז באים המגיבים וכמובן תומכים בכותב/ת הפוסט, לפעמים אף יורדים על הצד השני, וכל זה בלי לדעת את כל הפרטים, בלי לשמוע את צד השני.
אנשים נוטים לשכוח ואף להתעלם מדבר מאוד בסיסי בטבע האדם, שכולם רוצים להראות טובים יותר, יפים יותר וכו'. מי שכותב את הפוסט לא רוצה להצטייר באור שלילי ויכול להיות באמת מספר את האמת, אבל לפעמים משמיט חלק מאוד קטן אך מאוד חשוב בעלילה- החלק שבו הוא לא טלית שכולה תכלת.
אז בפעם הבאה כאשר אתם קוראים פוסט שבו מעורבים שניים, קחו הכל בערבון מוגבל, במיוחד אם לא שמעתם את הצד השני.
הרבה פעמים הצד השני הוא זה שנפגע באמת ולא מוצא את המילים מרוב ההלם או פשוט בוחר שלא לרדת לרמות האלה.
הפוסט הזה נכתב גם כתזכורת לעצמי, לקחת בערבון מוגבל את מה שאני קוראת והכי חשוב לא לשפוט, כי למטבע יש שני צדדים.
*הפוסט הזה לא על משהו שקרה בביצה המקסימה שלנו ומוגש כשירות לציבור נטו.
כולם פה או במקומות וירטואלים או לא וירטואלים אחרים מחפשים משהו. חלק מחפשים ריגוש, חלק מחפשים רגש, וכולם מחפשים משהו שחסר להם בחיים. בחיפוש הזה אנחנו פוגשים כל מיני אנשים, מוצאים את עצמנו בכל מיני סיטואציות. ולפעמים תוך כדי חיפוש אנחנו שוכחים מי אנחנו, מה אנחנו שווים ומוכרים את עצמנו בזול.
טוב כאשר יש מישהו שמעריך אותך ויגיד לך את המילים הפשוטות, אבל מאוד חשובות האלה - אל תמכור את עצמך בזול.
לי יש חבר טוב בכלוב שאמר לי את זה וזה פיקס אותי.
אם אין לכם חבר כזה או ששכחתכם מה אתם שווים אפילו לרגע, תזכירו לעצמכם לא למכור את עצמכם בזול, כי אתם באמת שווים.
אני מחשיבה את עצמי אשה פמיניסטית. אני אשת קריירה מצליחה בתחומי, אני אמא, אני אשה. כל הדברים שהשגתי, השגתי בכוחות עצמי ועבורי זה פמיניזם.
וכאשר מישהי במסווה של פמיניזם מציגה חוסר תרבות, גסות רוח והתנשאות שלא ברור מאיפה היא מגיעה ואם יש לה בסיס, אותי זה פשוט מרתיע ומזעזע.
נשים לא נלחמו כל כך קשה , שתוכלי להיות מגעילה וחסרת כבוד כלפי אנשים אחרים, הן נלחמו ועדיין נלחמות לשוויון זכויות. וכאשר את בוטה וגסת רוח, את מחבלת במלאכה הקדושה של אותן נשים - של פמיניסטיות אמיתיות.
ללכת עם ראש מורם, לא אומר לדרוך על כבודם של אנשים אחרים.
כאשר אתם מכירים אשה בכלוב, תנסו להתייחס אליה כאל אשה שהכרתם בפאב, במשרד, ברחוב (לא ליד תחנה המרכזית בתל אביב או באיזור הבורסה).
אל תשאלו אותה ישר מה הפנטזיה שלה: קדימה תספרי מותק, אני רוצה לדעת הכל!
רוב הסיכויים שהיא לא תספר, כי היא לא מכירה אותכם ואתם לא מכירים אותה.
תנסו באמת להכיר אותה, כבן אדם קודם כל ורק אחר כך כפרטנרית לפנטזיות פרועות.
הרי אם הייתם יוצאים לדייט או מכירים מישהי בעולם מחוץ לכלוב, לא הייתם מעיזים להראות לה שאתם מתייחסים אליה כאל חתיכת בשר. אפילו אם בתוככם הכל מתפרץ ומתפוצץ.
תתיחסו אל אשה כאל יין יוקרתי שאתם לוגמים לאט ונהנים מטעמו ולא כאל יין זול מקופסה. ואני מאוד מקווה שאתם לא שותים כזה.
*בינתיים יצא לי דווקא להכיר אנשים הוגנים וטובים, אז נא להיעלב בהתאם.
יש כאן כל מיני אנשים, חלקם מחפשים קשר עמוק, חלקם ריגוש רגעי, חלקם סתם נהנים מהאווירה, מחוסר שיפוטיות, או סתם בורחים מהמציאות .מהשהות שלי כאן הבנתי כמה דברים ואחד מהם, זה שמה שמבדיל בין שולט/ת אמיתי/ת לשולט/ת צעצוע זו רגישות ויכולת לתקשר ולהבין את הצרכים של הנשלט/ת שלו/ה, היכולת לזהות את האדם שמולו/ה, ללמוד אותו ולכבד אותו/ה. אותו הדבר נדרש מהנשלט/ת. וכאשר זה מתקיים, הקסם האמיתי קורה, נוצר משהו יפה. לא תמיד זה מוביל לקשר מיני וארוך טווח עם כל המשתמע מכך, אך נוצרת חברות אמיתית ולפעמים היא שווה הרבה יותר.
רגישות, תקשורת וכבוד זו הפורמולה הבלתי מנוצחת בכל היחסים בין אם הם ונילים לבין אם הם בדסמים.
יושבת באוטו, מחכה שהגשם יעבור, ולא מבינה למה אני לא לומדת, לא לומדת לסתום, לא לומדת להפסיק לבקש את מה שאני יודעת שלא אקבל. למה אני לא מפנימה שאנשים לא מסוגלים להשתנות אפילו כאשר הם טוענים שאוהבים, או שאולי הם לא אוהבים מספיק בשביל להשתנות? אולי אדם לא משתנה כפי שאנחנו מצפים שיקרה? אולי זה דווקא הטבע הנשי לצפות בשקיקה לשינוי?
אני עדיין זוכרת את ההופעה של אביב גפן לפני המון שנים, כאשר עוד לא היה בו שום דבר בורגני והוא היה צועק לקהל מעריצים: "רוצים שינוי? רוצים שינוי?"
לא הבנתי אז, בגיל 16, עד כמה השאלה הזאת קשורה לכל תחומי החיים ולא רק לפוליטיקה.
חשבתי לכתוב פוסט מצחיק על החיים באחוזת ראשונים, סליחה חיי נישואין וזה מה שיצא.
אולי בפוסט הבא :)
* דור מזוין יותר מתאים לפוסט, אבל הבית שלי לא מקום מגעיל וגם אף פעם לא היה, בכל זאת אחוזת ראשונים.
