וניל פצפוצים

ככל שאני מתבגרת אני מחדדת יותר ויותר מה זו אהבה עבורי. כיום הייתי מגדירה את זה ככנות מוחלטת, ערומה, ללא מסכות.

לכנות כזאת אפשר להגיע רק עם האדם שרוצה בכנות שלך ולא מפחד להיות כנה וערום נפשית בעצמו.

זה גורל, זו קארמה, זה נס, זה קיסמט לפגוש את האדם הזה שאפשר להיות איתו כנה,ערום וחשוף גם בשתיקות. 

טו באב שמח לכולם! מאחלת לכם וגם לעצמי למצוא אהבה ורגש וכל הדברים הטובים שמגיעים לנו!❤️

השבת סוף סוף צפיתי בסרט שרציתי לצפות בו מזמן, Lafidèlitè עם סופי מרסו. סרט משנת 2000, יחסית ישן. הסרט דן בהרבה סוגיות אך המרכזית היא כמובן נאמנות ואהבה. האם נאמנות חשובה יותר מאהבה? האם ברגע שאנחנו מתאהבים, אנחנו כבר בוגדים בבן זוג החוקי שלנו? הרי ללב באמת יש חוקים משלו ועל הרגש בלתי אפשרי לשלוט, רק על הגוף. 

האם ברגע שאתה נמצא עם אדם שאתה לא מאוהב בו, זו בגידה בעצמך ובו? האם זה שחרור אמיתי להודות לעצמך שאתה לא אוהב? האם זה אפשרי לפגוש אדם שהלבבות שלכם יפעמו יחד כאחד?

הרבה שאלות...

הקיצר, סרט נפלא ועמוק ומומלץ לצפייה למי שעדיין לא צפה.

כמעט כל גבר נשוי וכל אשה נשואה שמגיעים למקום הזה של הבגידה והניאוף רוצים להתאהב או לפחות להרגיש רגש עמוק. אך הסיכוי להקשר בפגישות צימר בין שני אנשים נשואים הוא כמעט אפסי. לפחות מהצד של גבר. הטבע הנשי הוא שונה טיפה, אשה מתאהבת בגבר שמזיין אותה טוב או לפחות כמו שהיא צריכה, אוקסיטוצין פועל שם שעות נוספות. 

אצל הגבר מנגנון ההקשרות והאהבה פועל אחרת. גבר נקשר לאשה כי היא גורמת לו להרגיש חי ובצימר לא ניתן לעשות את זה, לא באמת. הוא לא נקשר לזו שמתמסרת הכי מכולן או מוצצת הכי מכולן. ממש לא. 

גבר נקשר כאשר יש חוויות כייפיות ביחד, טיולים, שיחות, נסיעות. וכאשר לוקח לו זמן להגיע איתה למיטה ובזמן הזה הוא מכיר אותה ומוקסם ממנה.

ויחסי צימר שיש לרוב בין אנשים נשואים לא ממריאים לשיא הזה של הקשרות ואהבה מצד הגבר. צימר לא מקשר, יכולות להיות בו חוויות מענגות, אבל לא מעבר לזה.

ולגבר שרוצה אהבה ורגש כדאי להיות אמיץ וליצור חוויות מחוץ לצימר ועל אשה שרוצה שגבר ירגיש משהו מעבר לחרמנות כאשר הוא חושב עליה כדאי להתעקש על פגישות מחוץ לצימר ולא להגיע רעבה ליחסים.

אלה התובנות שלי ואף אחד לא חייב לקבל אותן או להסכים איתן.

כל אדם רוצה בסופו של דבר לשלוט בחייו (אני לא מדברת  על איבוד שליטה כבחירה). אך זה לא תמיד מתאפשר. בעולם הדינמי, רווי מלחמות ואירועים נוראים שקורים לנו כעם, כאומה, נורא קשה להיות או להרגיש בשליטה בתנאים כאלה.

כחלק מפעילות  בונדינג חברתי בעבודה שלי הינו צריכים לדון בנושאים כמו מה זו אהבה ואיך אנחנו מתמודדדים עם המציאות  שלנו שהיא בלשון המעטה לא פשוטה בכלל.

והבנתי דבר מאוד פשוט שמה שמוציא אותי מתסכול, מעצבים, מחוסר שליטה,  זו באמת נתינה, רצון לתת, רצון לעזור, רצון להיות נחמד ונעים גם כאשר העצבים רופפים ובא לי להתעצבן ולצעוק. הבנתי שרק ככה אני מחזירה לעצמי שליטה כי אני שולטת בהתנהגות שלי, כי אני פועלת לפי הטבע שלי, טבע נשי, הטבע שמתמודד עם הלחץ והחרדה דרך מנגנון פשוט של tend and befriend.

הרבה אנשים יתייחסו לזה כתמימות, פראייריות וזו זכותם. ואני אשמור על השליטה ועל עצמי דרך המנגנון שהטבע העניק לי.

מהקשר הקודם שלי שהיה ארוך והיו בו עליות ומורדות, למדתי כמה כללי יסוד לתקשורת עם גבר, עם כל גבר. היו דברים שתמיד ידעתי וישמתי וזה פעל לטובתי.

אך כמובן שהיו דברים שלא, כי זה באמת היה הקשר הראשון מחוץ לנישואין.

אז למה חשוב לשים לב?

גבר אמור להראות התעניינות וזה כמובן אמור להיות הדדי. אך אם הגבר לא טורח לכתוב אפילו מילה או אימוג'י במשך הרבה זמן, הוא לא מעוניין ולא בענין. אין טעם לכתוב לו, לשלוח לו תמונות או משהו מצחיק. הכי טוב לעבור הלאה ולשמור על הכבוד שלך ולהתעסק בחיים שלך.

חשוב לא לאפשר לו לעשות לך נדנדות רגשיות (לפעמים אנשים עושים את זה ללא כוונה), כי זה לא בריא לנפש שלך והכי חשוב לשמור על הנפש כי היא מקרינה על כל הגוף. 

והדבר הכי חשוב זה לא להסתפק בפירורים שזורקים לך מדי פעם, כי את ראויה לחתיכת עוגה טובה וטעימה.

אל תכניסי ראש בריא למיטה חולה, כי אף אחד לא ידאג לך ולא יטפל בך. תתחפפי ממשהו כזה ומהר.

קשר כזה הוא קשר מחסן והוא מאוד חשוב בשמירה על עצמנו. כולנו עושים טעויות אך מה שבאמת חשוב זה ללמוד מהן.

היום נזכרתי במשהו שקרה לפני כמה שנים, עוד לפני שבגדתי בבעלי. 

הלכנו להופעה של תמיר גרינברג והיה מקסים ומאוד נהנינו. אחרי זה קפצנו לפאב מסעדה נחמד והזמנו דרינקים ואוכל, בקטנה.

מה שהרס לי קצת את מצב הרוח הייתה המלצרית. בחורה צעירה, צעירה ממני בטוח בעשור וחצי. היא לא קלטה שאני האשה החוקית. והיא התחילה בצורה מוגזמת להתלהב מהנייד שלו. בסגנון יואו זה נייד כזה וכזה? יואו אני רוצה לקנות כזה גם. האם אתה מרוצה ממנו וכו'. היא התעלמה מהנוכחות שלי, עד שלא אזרתי אומץ ודיברתי. אמרתי לה שכדאי לה מאוד לקנות את הנייד הזה, כי הוא רכש אחד כזה  גם לי,   יש בו מצלמה נהדרת,  ואני שולחת לו תמונות  עירום שלי כל יום וזה מה זה כיף.

בעלי היה בשוק, אבל הייתי חייבת ללמד את הילדונת לקח כי היא עדיין לא הבינה שעוד כמה שנים היא גם תהיה בת ארבעים.

אך אני לא עצרתי בזה. הרצון שלי להוכיח משהו, ככל הנראה לעצמי, גבר. עד כדי כך שניסיתי לפתות אותו בחניון של צוותא. הוא דחה אותי כמובן, כי זה הוא.

עברו מאז כמה שנים. אני מזמן בחרתי לא להוכיח שום דבר לאף אחד וגם לא לעצמי.

בשנתיים האחרונות יש הרגשה שאנחנו חיים בחלום סוריאליסטי, במטריקס או במשחק מחשב אכזרי. אני לא צריכה לספר כאן לאף אחד מה אנחנו עוברים כעם, כמדינה, כחברה. 

אך גם בחושך יש לפעמים רגעי האור שנותנים לנו את הכוחות להמשיך לחיות. מה שחשוב באמת זה לזהות את הרגעים האלה, להוקיר אותם, לנצל אותם ולבלות אותם עם האנשים שאנחנו אוהבים, שעושים לנו טוב. לא לדחות את הדברים האלה למחר, לעוד שבוע, לעוד חודש, אלה להנות מהרגעים הטובים האלה כאן ועכשיו.

רגעי האור בולטים יותר דווקא בזמנים של חושך ואני מאחלת שנדע לזהות אותם ולהנות מהם.

אז איזה גבר יכול להתאים לי?

אחד שאוהב לגלות ארצות. אחד עם סבלנות וסקרנות לגלות מה מסתתר בארץ הזאת. אחד שהצניעות והביישנות הטבעית שלי לא ירתיעו אותו ולהיפך יסקרנו אותו יותר ויותר. כי רק הסקרנים, הסבלנים והאמיצים מגלים ארצות חדשות, מגלים אוצרות. 

כל אשה היא ארץ חדשה והגבר יחליט אם הוא רוצה לגלות אותה ואת היופי הטמון בה, להשקיע בה,  או שלא.

אתמול היינו בהופעה של מוניקה סקס. היה מדהים, אבל זה מובן מאליו. בהופעות כאלה משהו מתעורר, יש המון אנרגיה טובה, אנרגיה סקסית, קסם מתוק.

התבוננתי בזוג שאנחנו בתוך הסיטואציה וגם קצת מבחוץ. היה לנו טוב, רקדנו, הוא חיבק אותי, נישק אותי, הסתכל עליי. קינאתי בזוגיות שלנו באותם הרגעים ואני בטוחה שאם מישהו התבונן בנו מבחוץ ראה זוג מאוהב, אשה קטנטנה בשמלה לבנה וגבר גבוה, שחום ויפה. אשה שמחייכת וגבר שאוהב אותה.

אך כאשר הסתיימה ההופעה וחזרנו למכונית, הקסם מהר התפוגג וחזרנו להיות הזוג הזה שלא מזדיין חודשים. עצוב, אבל זו המציאות.

לכל מי שיכתוב בתגובות למה לא ניסית? למה לא יזמת? -יזמתי. 

לפני כמה שנים אמא שלי הלכה לעולמה. אני אוהבת לחשוב שהיא נסעה לטיול יפיפיה בארץ רחוקה ונהנית שם מאוד, אין שם כאב וסבל, רק שמחה, ים, שמש. 

כך יצא שכמה חודשים אחרי שהיא נסעה לטיול הזה, החלפתי עבודה ושם הכרתי מישהי בערך בגילה, מקסימה, חכמה ונהיינו חברות.

בערך אחרי שנה גם היא חלתה, למזלה היא לא סבלה הרבה. לא היו לה ילדים או משפחה ובחודשים אחרונים לחייה  היה לה אותי.

אני זוכרת איך הגעתי לבית חולים  ולפני זה קפצתי לקניון הצמוד לקנות לה גבינות טובות ופרחים. לא היה לי מצב רוח משהו, כפי שניתן להבין. בחנות הפרחים בחרתי זר כלניות מהמם. המוכר נתן לי במתנה ורד יפה ואמר לי שאני יפה. 

לא היה בזה שום החפצה, זה היה לי נעים. המעשה שלו שיפר לי את מצב הרוח, הרים את האנרגיות שלי. קצת מאותן האנרגיות נתתי לה.