אז מה אני עושה בימים לא פשוטים אלה, תשאלו. בעיקר מסדרת את הבית. כאשר נותנים לך לימונים כדאי לעשות מהם לימונדה, קלישאתי, אבל עובד.
הבן שלי בצבא ובעצמו ביקש שאסדר את החדר כולל ארון ומגירות (נשבעת לא הצעתי, בעצמו ביקש).
אז בסידור שולחן הכתיבה שלו מצאתי סוכריית ציצים ענקית, נראה לי שקיבל בשחרור של אחד מהחברי'ה. צחקקתי לעצמי ונזכרתי בטיול שלנו לברצלונה לפני כשמונה שנים. אז הוא היה בערך בן 11. התפעלתי בזמנו מהידע הרב שהפגין במוזיאון של פיקאסו וגם הייתי בהלם מהתגובות שלו במוזיאון של דאלי בפגרוס. הוא היה בשוק מכל התמונות הערום של גאלה ואמר שזה לא מתאים לילד בגילו ומאוד רצה לסיים את הסיור כמה שיותר מהר.
הזכרון הזה הוביל אותי למחשבה על גאלה, האשה והמוזה של דאלי. לפי הנורמות המקובלות של יופי, קשה היה להגדיר את גאלה כאשה יפה או אפילו נאה. אך מה זו נורמה? בעיני דאלי היא הייתה האשה הכי יפה בעולם, בעולם שלו. הוא צייר אותה ואהב אותה וזה אומר הכל. אחד מציטוטיו המפורסמים כוללים את הגדרתה כ"גאלה-גראדיבה"- זו שמקדמת. הוא טען שהיא היחידה שהצילה אותו מטירוף ומוות מוקדם. היא הייתה המוזה, האשה ומקור ההשראה המוחלט שלו.
כאשר חושבים על הסיפור של גאלה ודאלי מבינים שהיופי הוא בעיני המתבונן, שכאשר הגבר באמת אוהב אשה הוא רואה את היופי שבה. ובמקרה של דאלי אפילו מנציח אותו.
השיר הבא מוקדש לכל נשות הכלוב כי כולכן יפות ומיוחדות, כל אחת בדרכה הייחודית.