וניל פצפוצים

אז היום הלכנו לראות את הסרט המדובר. הלכנו ארבעתנו. 

והיה את הרגע הזה ממש בתחילת הסרט כאשר הרגשתי אושר מוחלט של אותו הרגע. אכלנו פופקורן מקרטון אחד, הבת שלי שמה לי את הראש על הכתף וצחקנו על החוויה שלהם במזנון (תזכרו שכרטיסי גירוד זה לא לתאריך הסרט אלא למתישהו בחודש אוגוסט). זה היה רגע מושלם שבחרתי לשמור בקופסת הרגעים הטובים שלי. 

הסרט עשוי מצוין כמו כל הסרטים של נולאן. העלילה כמעט נכונה וזה בסדר. גיליתי שמייט דיימון יכול  להיות חתיך. כשהוא היה צעיר פחות התחברתי למראה שלו. כנראה היופי מקרין החוצה בגיל מאוחר יותר בגלל האופי.

היה רגע קשה בסרט, לפחות עבורי. זה מוטיב שנולאן הכניס לסרט, מוטיב הפוסט טראומה. זה גרם לי לחשוב על החיילים שלנו שחוזרים משדה הקרב במצב נפשי קשה. יש שם מישהו שמחריב את הגוף ואת הנפש על מנת שנוכל לשבת בסרט ולאכול פופקורן ולצחוק.

לפעמים על הרגע הקטן והטוב שלנו מישהו שילם ומשלם בחיים ובנפש.

מחר יגיע יום חדש ובוא נקווה שהוא יביא לכולנו רגע אחד טוב, רגע שאפשר לשמור בקופסת הרגעים הטובים.

אז היו לי 3 שבועות גדושות בהרבה טוב, בחופש, בעבודה, בחיים.

נסעתי עם הבת שלי ללונדון, היא התעקשה שניסע בלי הבנים. טיול בנות כייפי שכזה. ואני זרמתי איתה.

הפעם הראשונה שביקרתי בלונדון הייתה כאשר הייתי בגילה, הייתי בת 16. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל. גם אני נסעתי עם אמא שלי. זו הייתה ההרפתקה שלנו. 

לא היה לנו כסף ולא יכולנו להרשות עצמנו מלון מפואר או לאכול במסעדות, אבל בכל יום נתון הייתי בוחרת לשבת איתה בפארק ולהאכיל ברווזים, לשבת בשורה האחרונה בהצגה או לנסוע ברכבת תחתית.

הרגשתי אותה כבר בטיסה, הרגשתי שהיא טסה איתנו לטיול הבנות, כמו שזה היה אמור להיות אם היא הייתה כאן.

הטיול עם הבת שלי היה נפלא. צחקנו, טיילנו בפארקים, שוטטנו ברחובות, ביקרנו במוזיאונים. הפעם כבר יכולתי להרשות לעצמי מלון יפה, ארוחות טובות, לשבת בבוקס באלברט הול ולהרים כוס שמפניה. כל אלה היו תוספת נעימה, אבל הם לא היו העיקר.

הבנתי למה אמא שלי כל כך אהבה לטייל איתי בעולם, כי אין תחליף לזה. אין תחליף לזמן הזה ביחד עם מי שאוהבים.

אני לא יודעת כמה זמן אלוהים הקציב לי כאן. לכן אני משתדלת לחיות, להספיק, לחוות, ליהנות, לא לדחות את החיים למחר.

כל הטוב עוד לפניי, אני מקווה 🤍

אחת האגדות שנחרטה בזיכרוני מאז הילדות היא "רועה החזירים" של הנס כריסטיאן אנדרסן.

למי שלא זוכר, האגדה מספרת על נסיך שמבקש לשאת את בת הקיסר. כמתנות הוא שולח לה ורד אמיתי וריחני וזמיר מזמר. הנסיכה דוחה את הצעתו, משום שהמתנות נראות לה פשוטות מדי.

הנסיך מתחפש לרועה חזירים ומתחיל לעבוד בארמון. הוא יוצר תיבת נגינה מלאכותית ומרהיבה, והנסיכה מוקסמת ממנה עד כדי כך שהיא מסכימה לשלם עבורה בעשר נשיקות. בסופו של דבר המלך מגלה את המתרחש, מגרש את שניהם, והנסיך חושף את זהותו. הוא מזכיר לה שהיא דחתה את היופי האמיתי לטובת קסם מלאכותי, ומשאיר אותה בחוץ, בגשם.

אני חושבת שהאגדה הזו רלוונטית היום יותר מאי פעם. לא פעם אנחנו נמשכים למה שנוצץ, משווק היטב או נראה מושלם מבחוץ, ומפספסים את מה שהוא אמיתי, פשוט וכנה. לפעמים גם בחירת בן או בת זוג הופכת למעין השוואת מפרטים כאילו מדובר ברכב או במוצר צריכה  במקום לפגוש אדם אמיתי.

אולי דווקא היום, בעולם של פילטרים, אינסטנט ותדמית, האומץ הגדול הוא לבחור במה שאינו צועק את עצמו, לבחור באדם שלא משחק משחקים, שלא מוכר סיפור, אלא פשוט נוכח, כן ואמיתי. כי דברים אמיתיים לא תמיד נוצצים למרחק, אבל כשהם שם הם מחזיקים הרבה יותר זמן מכל זוהר מלאכותי.

זה די מאתגר לכתוב ועל אהבה בכלל. זה מאתגר לכתוב על רגש, על ציפייה, על כמיהה. זה מאתגר במיוחד בעולם שבו הציניות הפכה לנורמה ואפילו לתכונה מוערכת. זה מצריך תעוזה להיות אחרת, להראות רוך, כבוד, להיות חשופה, לחיות בת אדם, לחיות ללא מגננות וחומות.

למזלי אני מספיק בטוחה בעצמי להרשות לעצמי להיות אני, לא ללבוש מסכות (עד כמה שניתן, כמובן). 

ודווקא מהמקום הזה, הבנתי היום מה עוד אני מחפשת בגבר שאפגוש וזה התמוגגות, התמוגגות ממני. אני רוצה לראות את המבט המתמוגג הזה, זה דבר כה נדיר, אבל כה יפה. 

מגיע לי שגבר יתמוגג ממני ומגיע גם לכן.

אני נורא אוהבת את השיר הסקסי הזה וגם אוהבת את הרגע שבו הוא מביט בה עם חיוך מתמוגג והיא מחזירה לו את אותו החיוך כי אהבה זה דבר הדדי. באהבה אמיתית אין מקום לציניות יש רק מקום להתמוגגות הדדית.

לפני כחודש בערך ביקרתי חברה שמתגוררת בהרצליה. לקחתי רכבת עם החלפה אחת בתל אביב האוניברסיטה. וכך יצא שהרכבת שלי קצת איחרה. מי שנוסע ברכבות יודע שהתחנה הסופית של הרכבת להרצליה היא בנימינה. גם הפרשי הזמן בין הרכבת הישירה לבנימינה לבין הרכבת שעוצרת בהרצליה היא 4 דק' בלבד. ונחשו מה?

בטח נחשתם, נסעתי ישירות לבנימינה. אך בחרתי לא להכנס ללחץ או חרדה כמו שנהגתי בעבר. בחרתי להנות מהדרך, להנות מהנוף, להנות מההרפתקה הקטנה הזאת.

עבור מישהי עם אישיות כמו שלי, לשחרר ולהנות מהדרך זה ביג דיל רציני.

ואני משתדלת לשחרר גם בחיים האישיים שלי ולהפוך לאשה שאני רוצה לראות ולהיות - אמיצה יותר, רגועה יותר ושלמה עם עצמה. 

אני חושבת שיש לי מה שנקרא anxious attachment -תקשורת חרדתית. אך אני משתדלת לא להיות כזאת ולתת לאדם שאיתי ספייס, אוויר, לא לנסות לפרש כל מילה, לא לפחד מהשקט, להיות רגועה, אבל באמת.

אני לא עושה את זה למען אנשים בחיי, אני עושה את זה למען עצמי, על מנת לחיות בכיף עם האשה שאני.

לפני כשבועיים הייתי בהצגה מעולה, קלאסיקה- הנפש הטובה מסצ'ואן. הגיבורה אומרת משפט שדיבר אליי - כל עוד יש תקווה יש טוב לב.

אני בוחרת להיות טובה, לא לפגוע באנשים ולהיות רגישה כלפיהם גם בשקט שלי.

אם אני שקטה ולא מעמיסה, אם אני לא עושה סצנות ולא מתעצבנת, נורא קל להתבלבל ולחשוב שאני קרה, לא איכפתית, משעממת.

אך זו טעות, בפנים אני גועשת כמו לבה. פשוט עשיתי עבודה עם עצמי ולימדתי את עצמי להפגין איפוק, רוגע, כבוד כלפיי האדם שמולי וכבוד כלפיי עצמי.

עברתי תהליך על מנת להיות כזאת. אני עדיין מדי פעם  מזכירה לעצמי איך אני רוצה להרגיש עם עצמי, איך אני רוצה להתנהל ולהתנהג.

אני כואבת בדיוק כמו כל אחת אחרת אם פגעו בי, פשוט אני מעדיפה לשמור על רמה מסוימת ולפחות כלפי חוץ להפגין בגרות.

זה לא קל להתנהל בצורה כזאת עם טמפרמנט מתפרץ כמו שלי, אך זה נהיה לאט לאט הטבע השני שלי.

יש משהו ממכר ביחסים. משהו ממכר בנו, הנשים. ואפשר בקלות להשוות אותנו לסמים.

לפני כמה שנים, כשהייתי בתחילת מחשבות על שינוי מקצועי (זה היה בתחילת הקורונה, וטוב שלא עשיתי את זה), שקלתי ללמוד קופירייטינג. היה בזה משהו מושך בלכתוב, למכור רעיונות, לגעת באנשים דרך מילים.

במבחן הכניסה ביקשו לענות על שאלה אחת פשוטה,
אם היית סם, איזה סם היית?

בהתחלה עניתי מהר מדי, כמעט אוטומטית- קוקאין, יקר, חד, ממריץ, ממכר מאוד. משהו שנכנס חזק ומשאיר חותם. אולי איזו פנטזיה על פאם פאטאל, שוברת לבבות, מסתורית, מסעירה. אבל כשישבתי עם זה רגע, הבנתי שזה לא באמת אני. אני לא סם שמסחרר אותך עד קצה הנשימה. אני משהו אחר, אני גראס. אני מישהי  שמרגיעה, מרככת, מורידה רעש, מאפשרת לנשום קצת יותר עמוק. יש בי קלילות, יש בי הומור, יש בי נוכחות שלא דוחפת  אלא פשוט נמצאת. לפעמים אני יותר אינטנסיבית, לפעמים יותר שקטה. תלוי ביום, תלוי במצב, תלוי בלב. אבל בסוף מי שנמצא איתי לא יוצא שבור, הוא יוצא קצת יותר הוא עצמו.

אני לא יודעת איך אחרים יפרשו את זה, אבל אני לא התנסיתי בסמים וגם לא מתכוונת. אני בהיי מהחיים עצמם. הרעיון הזה חזר אליי אתמול בערב, כשראיתי מישהו יושב בחניה עם הכלב הגדול שלו, מעשן בשקט את הג'וינט שלו. לרגע זה נראה כמו ניסיון קטן לברוח, להירגע, להוריד את העולם מהכתפיים. ואולי בסוף כולנו פשוט מחפשים את זה, משהו או מישהו שיהיה קצת פחות כואב, וקצת יותר נושם.

כך יצא שבאחת התגובות שלי בבלוג נזכרתי בבנין ממול לבית שבו נולדתי, היה שם משרד נוטריון.

ומשם, משום מה, גלשתי לזכרון של העבר הרחוק. נזכרתי באבא שלי שעזב את הבית כאשר הייתי בת 8. הוא לקח הכל, גם מה שלא היה שלו. לקח גם את כפית הכסף שלי, אחת שנותנים לילד לשן הראשונה.

הוא עזב ולא ביקר אותי במשך 3 שנים. לכל מי שיעז להניח שלאמא שלי היתה יד בדבר, צר לי לאכזב אותו/ה. אני שמעתי אותה לא בהזדמנות אחת מציעה לו לדבר איתי לפחות בטלפון, אבל הוא תמיד סירב.

ראיתי אותו כבר כאשר הייתי בת 11.5. אמא שלי לקחה אותי לעבודה שלו, לבקש אישור יציאה מאותה הארץ שבה גרנו. המצב היה מסוכן, כל יום היה צפי שהמוסלמים של אותו המקום יבעירו לנו את הבתים.

היא ידעה שהוא מתכוון להגר לארצות הברית וביקשה ממנו להצטרף, הוא סירב. בטענה שזה בסדר כאשר האם והילד בארץ אחת והאב בארץ אחרת. אני שמחה שהוא סירב. למזלי הוא נתן אישור יציאה מהארץ. משרד הנוטריון היה מול הבית המהמם של סבתא שלי, בית בו נולדתי וגרתי. אבא שלי הסתכל על הבית ואמר- אם האוזבקים יתחילו לשרוף בתים, הבית שלכם כל כך יפה שהוא ככל הנראה יהיה הראשון (כן ילדים בני 11 כבר זוכרים הכל).

לאחר מכן, לפני שעלינו לארץ הוא נפגש איתי כמה פעמים. כאשר אמרתי לו שלום בפעם האחרונה, הוא ביקש שאכתוב לו. שאלתי מה הכתובת, הוא ענה שסניף הדואר המרכזי. 

כאשר עלינו, לא רציתי לכתוב לו. אך סבתא שלי דיברה אל ליבי ושכנעה אותי לכתוב. בסופו של דבר כתבתי, הוא לא ענה לי עד שלא הייתי בת 18 וכבר לא היה צריך לשלם מזונות .

עלינו בסוף שנת 90, הייתה מלחמת המפרץ. זה לא הזיז לו. הוא ישן יפה מאוד בלילות ולא היה איכפת לו איך הבת היחידה שלו מרגישה, האם יש לה אוכל וקורת גג.

לא ראיתי אותו המון שנים, הוא לא הרעיל לי את הנשמה המון שנים. אני מדברת איתו בטלפון פעם בשבוע. אני סלחתי, אבל לא שכחתי.

למזלי הוא היה חרא של אבא אז לא התגעגעתי. אך  את הנזק שלו הוא עשה. זה תמיד איתי, חוסר אהבה הזאת, הצורך להוכיח שאני שווה, הרצון לזכות באהבה, הריצוי וההסתפקות בפירורים. 

היה לאבא שלי קטע מאוד מגעיל להשוות אותי לילדות אחרות. בין אם זה לאיך אני אוכלת לבין אם זה איך אני הולכת. ואני רק רציתי שיאהב אותי. הייתי ילדה כל כך מרצה כי כנראה הרגשתי שלא מספיק לו שאני חכמה, חייכנית, מצחיקה ויפה. עם אבא שלי אף פעם לא הייתי מספיק. וזה משהו שליווה אותי הרבה שנים ועדיין מלווה, מן הסתם. 

אך למזלי אני מתבגרת ולומדת משהו על עצמי, על טריגרים שלי ועל זה שמגיעה לי אהבה ואני לא צריכה לבקש אותה או להיות נוחה או מרצה על מנת לקבל פירורים. אני בוחרת בעצמי ואני גאה בזה.

ולאבות ואמהות שבינינו תהיו טובים לילדים שלכם ותאהבו אותם. כל ילד זקוק לחום, אהבה וקבלה.

*תודה רבה על התגובות הכה נוגעות ללב, ריגשתם אותי מאוד❤️

אז היום בכלל לא תכננתי לכתוב פוסט, אך זה די ידוע שאי אפשר לתכנן את החיים, לא באמת.

ועכשיו אני יושבת במרפסת שלי ושותה את התה הקבוע שלי. מי שקורא אותי יודע שאני אוהבת את הטקס הקטן הזה בתחילת היום. 

קמתי במצב רוח בינוני, כי לא ישנתי טוב בלילה, גם לי זה קורה. ופתאום אני רואה פרפר יפהפיה, כתום עם שחור. הוא עף במרפסת שלי, נחת על הרצפה, על השולחן הקטן, על הפרחים, על השמלה שלי ואז שוב על עציץ הפרחים על השולחן לידי. ואני פשוט התחלתי לחייך. 

אני לא יודעת מה יביא היום כי אי אפשר לתכנן דבר (בולגקוב כתב על זה), אבל המפגש הזה עם הפרפר עשה לי טוב.

בזמן האחרון חיים מעניקים לי סיטואציות שבהן אני רואה שאי אפשר לתכנן אלא צריך לזרום ולהנות מהזרימה הזאת.

עבור מישהי שהיא קונטרול פריק כמוני זה שינוי, שינוי פנימי, שינוי טוב.

מאחלת לכם יום של פרפרים והפתעות טובות.

לפני כשבוע נכנסתי לקניון השכונתי עם הכלב שלי על הידיים. הייתי צריכה לקנות משהו קטן בפטיסרי.  להשתי שמלת קיץ יפה ורודה,  היה לי מצב רוח טוב אביב וטוב ולא מיהרתי לשום מקום.

גבר פנה אליי, חתיך, מחייך. ביקש ללטף את הכלב. הכלב שלי פחות אוהב גברים, אז הוא לא ממש שיתף פעולה. אבל זה לא באמת היה על הכלב.

הוא סיפר שיש לו כלב כזה בבית, אצל גרושתו, ושהוא מתגעגע אליו. ומשם הוא פשוט נפתח, בלי מאמץ. עמדנו ודיברנו בערך חצי שעה, שני זרים באמצע יום רגיל.

אמרתי  לו כמובן שאני נשואה. הוא לא ביקש כלום, לא מספר, לא המשך.

וזה היה בדיוק מה שזה היה. רגע קטן באמצע החיים, כזה שמשאיר אנרגיה טובה.