וניל פצפוצים

אז היום בכלל לא תכננתי לכתוב פוסט, אך זה די ידוע שאי אפשר לתכנן את החיים, לא באמת.

ועכשיו אני יושבת במרפסת שלי ושותה את התה הקבוע שלי. מי שקורא אותי יודע שאני אוהבת את הטקס הקטן הזה בתחילת היום. 

קמתי במצב רוח בינוני, כי לא ישנתי טוב בלילה, גם לי זה קורה. ופתאום אני רואה פרפר יפהפיה, כתום עם שחור. הוא עף במרפסת שלי, נחת על הרצפה, על השולחן הקטן, על הפרחים, על השמלה שלי ואז שוב על עציץ הפרחים על השולחן לידי. ואני פשוט התחלתי לחייך. 

אני לא יודעת מה יביא היום כי אי אפשר לתכנן דבר (בולגקוב כתב על זה), אבל המפגש הזה עם הפרפר עשה לי טוב.

בזמן האחרון חיים מעניקים לי סיטואציות שבהן אני רואה שאי אפשר לתכנן אלא צריך לזרום ולהנות מהזרימה הזאת.

עבור מישהי שהיא קונטרול פריק כמוני זה שינוי, שינוי פנימי, שינוי טוב.

מאחלת לכם יום של פרפרים והפתעות טובות.

לפני כשבוע נכנסתי לקניון השכונתי עם הכלב שלי על הידיים. הייתי צריכה לקנות משהו קטן בפטיסרי.  להשתי שמלת קיץ יפה ורודה,  היה לי מצב רוח טוב אביב וטוב ולא מיהרתי לשום מקום.

גבר פנה אליי, חתיך, מחייך. ביקש ללטף את הכלב. הכלב שלי פחות אוהב גברים, אז הוא לא ממש שיתף פעולה. אבל זה לא באמת היה על הכלב.

הוא סיפר שיש לו כלב כזה בבית, אצל גרושתו, ושהוא מתגעגע אליו. ומשם הוא פשוט נפתח, בלי מאמץ. עמדנו ודיברנו בערך חצי שעה, שני זרים באמצע יום רגיל.

אמרתי  לו כמובן שאני נשואה. הוא לא ביקש כלום, לא מספר, לא המשך.

וזה היה בדיוק מה שזה היה. רגע קטן באמצע החיים, כזה שמשאיר אנרגיה טובה.

כאשר הגעתי בזמנו לכלוב הייתי מאוד תמימה, עם העיניים הפתוחות לרווחה, היה לי מזל שאף אחד לא ניצל אותי, לא ניצל את התמימות הילדותית הזאת שיש לילדות טובות.

אני שמרתי על תמימות מסויימת אך עכשיו אני מסתכלת אחרת, בוחנת, חושבת, הרבה פחות אימפולסיבית ומתלהבת.

אם מישהו נעלם, אני לא רודפת, לא שואלת שאלות כי עצם המעשה זו התשובה.

מי שרוצה להשאר - נשאר, מי שרוצה לאהוב- אוהב. אני בוחנת מעשים כי המעשים וההתנהלות הם אלה שמראים את הדרך ומראים את היחס והרצינות של הצד השני.

אני לא קרה, אני פשוט שומרת על עצמי.

שיר לא קשור לפוסט, אבל זה אחד השירים שאני רוצה לחוות ולהרגיש עם האדם הנכון.

היום עליתי לקברן של 2 הנשים הכי אהובות והחשובות בחיי (אמא וסבתא). לא הייתי שם כמה חודשים בגלל המלחמה. אך הפוסט הזה לא עליהן.

די קרוב אליהן יש קבר של מישהי, בת גילה של אמא שלי, הן נולדו והלכו לעולמן באותה השנה. 

כל פעם כאשר אני מגיעה לשם, באגרטל בקבר ההוא מונחים פרחים טריים. הפרחים תמיד בצבעים מאוד חושניים - ורדים אדומים, ורדים בצבע בורדו, והיום היו  חרציות סגולות אדמדמות.

פעם אחת הגענו מוקדם ויצא לי לראות את הגבר שמביא לקברה את הפרחים האלה, מסדר אותם במסירות כבר כמעט 7 שנים.

מסירות כזאת לאורך זמן, זו אהבה, אהבת אמת. ברור שזה לא הבן, אלא בן זוג שאהב אותה.

אני משערת שזה פרק ב', כאשר שני האנשים היו כבר מספיק בוגרים לבחור באהבת אמת, אהבה שרואים במעשים, גם כאשר אחד מהם כבר לא כאן.

אותי זה ריגש ומרגש כל פעם מחדש. וזה גורם לי לחשוב כמה נדירה אהבה שלא נגמרת גם כשהחיים נגמרים.

מטבעי אני אשה שאוהבת להספיק הכל, מולטיטסקרית מהירה, אחת שאוהבת לחיות  בקצב מהיר.

אך ככל שאני מתבגרת אני מבינה שזה לא הקצב הנכון עבורי, שאני גם צריכה מנוחה ורוגע על מנת לספוג את היופי מסביבי, את החיים. 

להנות מהרגע של אוויר צח, של פרח יפה, של עוגה טובה עם הפוך איכותי. פשוט לנשום נשימות איטיות ולהיות נוכחת ברגע.

אני כבר לא רוצה לרדוף אחרי הרכבת. אני בוחרת לנוע ברוגע, ולעלות על זו שמגיעה אליי בזמן הנכון. כי כשמפסיקים לרדוף, דברים מתחילים להגיע.

אני עובדת על זה כל יום.לא תמיד מצליחה, אבל כבר הרבה יותר מודעת.

היום קראתי פוסט של מישהו שאני אוהבת לקרוא. הוא מציג תמיד תמונה מאוד ריאליסטית, מדויקת, אומנות מופשטת.

אך אני לא יכולה לחיות בריאליזם, אני רוצה משקפיים ורודות, רוצה סוכריה מתוקה, רוצה להרגיש אהבה ואהובה. 

לא רוצה להיות האשה הבוגרת שמבינה הכל ויודעת את מקומה.

אני רוצה להיות אהובה, נערצת, מפונקת, צוחקת. שום סקס ולא משנה כמה טוב הוא יהיה לא שווה בלי זה.

אם אין שם רצון אמיתי לשמח, להרגיש, לרגש ולהשקיע זה פשוט לא בשבילי.

לא תכננתי לכתוב היום פוסט, אבל זה מה שיצא.

אז מה אני עושה בימים לא פשוטים אלה, תשאלו. בעיקר מסדרת את הבית. כאשר נותנים לך לימונים כדאי לעשות מהם לימונדה, קלישאתי, אבל עובד.

הבן שלי בצבא ובעצמו ביקש שאסדר את החדר כולל ארון ומגירות (נשבעת לא הצעתי, בעצמו ביקש).

אז בסידור שולחן הכתיבה שלו מצאתי סוכריית ציצים ענקית, נראה לי שקיבל בשחרור של אחד מהחברי'ה. צחקקתי לעצמי ונזכרתי בטיול שלנו לברצלונה לפני כשמונה שנים. אז הוא היה בערך בן 11. התפעלתי בזמנו מהידע הרב שהפגין במוזיאון של פיקאסו וגם הייתי בהלם מהתגובות שלו במוזיאון של דאלי בפגרוס. הוא היה בשוק מכל התמונות הערום של גאלה ואמר שזה לא מתאים לילד בגילו ומאוד רצה לסיים את הסיור כמה שיותר מהר.

הזכרון הזה הוביל אותי למחשבה על גאלה, האשה והמוזה של דאלי. לפי הנורמות המקובלות של יופי, קשה היה להגדיר את גאלה כאשה יפה או אפילו נאה. אך מה זו נורמה? בעיני דאלי היא הייתה האשה הכי יפה בעולם, בעולם שלו. הוא צייר אותה ואהב אותה וזה אומר הכל. אחד מציטוטיו המפורסמים כוללים את הגדרתה כ"גאלה-גראדיבה"- זו שמקדמת. הוא טען שהיא היחידה שהצילה אותו מטירוף ומוות מוקדם. היא הייתה המוזה, האשה ומקור ההשראה המוחלט שלו.

כאשר חושבים על הסיפור של גאלה ודאלי מבינים שהיופי הוא בעיני המתבונן, שכאשר הגבר באמת אוהב אשה הוא רואה את היופי שבה. ובמקרה של דאלי אפילו מנציח אותו.

השיר הבא מוקדש לכל נשות הכלוב כי כולכן יפות ומיוחדות, כל אחת בדרכה הייחודית.

לפעמים קורה שאנחנו נדלקים על מישהו, מפתחים תקווה וציפיה וכתוצאה מזה נפגעים, במיוחד אם האדם מולנו מתקשה לבחור. זה לא אומר דבר עלינו. זה לא כי אנחנו לא ראוים או משהו בנו פגום. זה לרוב קורה כי אותו האדם לא נמצא במקום שבו הוא מסוגל לבחור. וזה בסדר. זה לא משהו שקרה לי לאחרונה, זה קרה לפני מספר חודשים, אך הייתי חייבת לשחרר ולהוריד את זה מהלב. אני במקום טוב עכשיו והאמת שגם אז הייתי, למרות שזה קצת ערער אותי. זה בסדר, זה רק אומר שאני אנושית ומרגישה.

לא פעם כתבתי כאן על האמונה שלי בכוחן של מילים. מילה יכולה לרומם אותנו לגובה חדש ומילה אחרת יכולה להפיל אותנו נמוך.אף אחד לא חסין לזה, גם החזקים שבינינו.

המוח והנפש שלנו מגיבים למילים. הן משפיעות על החוויה, על האופן שבו אנחנו רואים את המציאות, ועל מה שאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש וליצור.

קרל יונג גם האמין בכוחן של המילים והוא דיבר על היכולת שלנו לתקשר עם הנפש העמוקה, עם התת-מודע שלנו, דרך סמלים, דימויים ומילים.

אחת הדרכים לעשות זאת היא כתיבה יומיומית, בה אנחנו יכולים לתת במה למה שאנחנו מרגישים, צריכים או מבקשים.

כשאנחנו כותבים את מה אנחנו רוצים, מה חסר לנו, או איזו מציאות היינו רוצים לזמן לחיים שלנו אנחנו נותנים מקום למשהו שמבקש להיוולד בתוכנו.

יונג האמין שכאשר הלא מודע והמודע מתחילים לדבר אחד עם השני שם מתחיל השינוי האמיתי.

זו יכולה להיות מחברת של רצונות, של רגשות, של אהבה שאנחנו מבקשים לעצמנו. כתיבה שבה אנחנו מקשיבים למהות שלנו, למה שמדויק לנו, למה שהנשמה שלנו רומזת עליו בשקט.

ולאט לאט, כשאנחנו מתמסרים לתהליך הזה, משהו בתוכנו מתחיל לזוז. אנחנו רואים אחרת, מרגישים אחרת, ומתחילים גם לבוחר אחרת  ואז המציאות באמת משתנה.

זה לא קסם. זו הפסיכולוגיה של עומק. זה הקשר שלנו עם עצמנו ונסיון אמיץ ליצור מציאות שטובה לנו.

לא פעם גברים שאלו אותי מה הפנטזיה שלי. תמיד חשבתי שהיא חייבת להיות דרמטית, קינקית, סקסית בצורה מובהקת והיו לי גם כאלה. אך לפנטזיה האמיתית הגעתי לא מזמן. 

אני חולמת על מה שאין לי, על מה שלא היה לי מזמן - gentle, generous lovemaking.

אני חולמת על התעלסות שבה הגבר עדין איתי, מסתכל עליי, רואה אותי, רגוע, מחייך ופשוט נותן לי אהבה. הוא לא ממהר לשום מקום, הוא נוכח, הוא עוטף אותי בהמון חום ורגש.

עשיית אהבה שבה רואים אותי ונותנים לי רוך ועונג בלי לצפות ממני לדבר. מקום בו מאפשרים לי להיות אני, להיות אשה, רכה, עדינה, נושמת.

זה סקס מרפא, מבריא ואוהב, משהו שרוב האנשים שכחו לתת ולקבל במרדף אחרי הדבר הבא.

אני לא רוצה לונה פארק, אני רוצה רגש מזוקק.