לפני 3 שנים. 20 בדצמבר 2020 בשעה 20:43
"תנבחי" מילה אחת רגועה ומביט בי. יושב מולי, מדי פעם מעביר יד ולוחץ על המפשעה ומביט. אני מנענעת את הראש וחושבת בבקשה לא. "תנבחי" אומר "ותמשיכי" כשהפסקתי להתחכך ולחתוך את הכוס במשקוף. עם המבט לריצפה שבתי לאונן את עצמי ושוב גל של חרמנות מטורפת כואבת שוטף אותי. הוא לא יוותר ואני לא מסוגלת לחשוב על משהו להגיד. "האו האו" עונה בצליל המוכר של ילדים "האו האו". "זו לא נביחה כלבה" ואני יודעת. על הברכיים וכפות ידיים ממשיכה להניע את התחת ונצמדת חזק יותר לחתיכת הקיר הזו, תוקעת אותה לתוך החריץ, בא לי לגמור אלוהים אדירים, אני חייבת לגמור, והדמעות מרטיבות זולגות לתוך הפה. אני לא יודעת איך לגמור ככה ונוהמת, מנמיכה את הכתפיים והראש לריצפה ויבבה משולבת עם נהמה מתפרצת ממני. הוא ניגש ומלטף את הראש "טובה".