זאת היתה הפעם העשירית שהיא ראתה אותו יוצא מהבית בבוקר בדיוק כשהיא יוצאת.
תמיד עם החיוך הזה כאילו יודע איך היא מרגישה כשהיא אומרת לו את השלום המנומס מהצד השני של הכביש.
אבל הפעם הוא התקרב אליה. קודם המבט שלו, ואז שאר הגוף.
התקרב יותר.
וניגש.
ולחש לה כאילו זה הדבר הכי טבעי להגיד בבוקר: "הכוס שלך ריק מדי".
היא הסתובבה לכיוון השפתיים שלו שבדיוק הפכו לחיוך, והביטה בו במבט של מישהי שהרטיבו אותה בהפתעה.
"תעלי חזרה הביתה" הוא אמר, כאילו זה ההמשך הכי הטבעי למשפט הקודם.
כשהגיעה למעלה לא ידעה מה לעשות.
להתפשט? לשבת? לעמוד? הרבה דברים נראו לה לא הגיוניים, אז היה לה קשה לבחור.
הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת.
הצמיד אותה עם הבטן אל הקיר, ונצמד מאחוריה. היד שלו כבר בדרך למעוך משהו ממנה.
הכל התערבב אצלה. המחשבות וחלקי המילים. השרירים הרפויים והמכווצים. החלומות והמציאות שזוחלת אל מתחת לשמלה שלה.
"את באמת רוצה את זה?"