לפני 4 שנים. 2 ביולי 2019 בשעה 22:25
אז הגשתי בקשה לחזור.
לחסות תחת הכנפיים הגדולות האלה, כפות הידיים הענקיות שיודעות להכאיב באותה מידה שיודעות ללטף. הראשון שהראה לי כמה עונג יכול לפרוץ מכאב הידיים שלו כשאני ישובה עליו והוא נעוץ עמוק בתוכי, אני מביטה עליו מלמעלה אבל ברור לכולם מי האדון פה.
לרשע הזה, שאין סיכוי שקורא אותי פה ולכן אני יכולה לכתוב כל מה שעולה על רוחי וקצה עפרוני, זה שברחתי ממנו לפני זמן רב, פגעתי והרסתי ושרפתי כל קצה חוט אפשרי בדרך אליו.
אז באמצע התופת, האש והעשן, עמדתי שם והרגשתי עירומה. הרגשתי געגוע, רגש שאני מתעבת בדיוק כמו קנאה, וביקשתי, בקשה מסודרת, מאורגנת בדיוק כמו שהוא אוהב.
החזה שלי בער ולא מהחום שפרץ מהמכונית השרופה שעמדה מולי ולא מהזיעה שנטפה מההמון הגברי שסבב אותי אלא מפרץ הזכרונות שעלה מהגיהנום הזה בצומת הגדולה.
והבנתי, הבנתי לאן אני שייכת.
למי אני שייכת.
