|
|
|
כאב לפחות ,כאב במובן שרוב האנשים מתייחסים אליו נראה לי ביחסים BDSM , הוא כלי די מוגבל, אני לא מנסה לומר שזה משהו שקל לעבור אותו, או אפילו כלי שלא משבש במידה מסויימת את התודעה, אבל המנעד שלו די מוגבל, כתחושה.
אז מה זה , מה זה המסע הזה שאנחנו מבטיחים לעצמנו לצאת איתו דרכו?
נדמה לי שיש איזה מתח מובנה בין הפנטזיה ובין המימוש שלה, בין היכולת שלה אולי אפילו להתקיים בנוכחות של אנשים אחרים.
ואני רוצה לכתוב משהו בזכות הפנטזיה ככלי תרפוטי והכשלון שלה לבצע להתממש באותה צורה מול אנשים אחרים.
כשיש לי פנטזיה , נגיד לעשות X ואני מדמיין אותה היא מאפשרת לחוש תחושות שונות היא מאפשרת לי טיפה כמו מסע של דמייון אחר לחוות ולחוש דברים אחרים מתפיסת היום יום שלי. היא מאפשרת לי מילולית לצאת מעורי. היציאה הזאת מהעור מאפשרת לי לחוות ולחוש את מה שאני מרגיש ביום יום , בצורה אחרת ומובן הזה היא משחררת מאוד מרפאת מאוד, מה שהיא לא מאפשרת זה שילוב של אדם אחר בהכרח בפנטזיה. אז יש פה משהו שנדמה כפארדוקס , דווקא ההשארות בתחום הפנטזיה מאפשר בדיקה כנה של התפיסה. אם אפשר לומר זהו כתב הגנה חלקי בזכות "מאונני מקלדת".
מדי פעם חזור הדיון, על הפער שבו גברים נשלטים, לא מעוניינים בכלל במערכת אקטיבית מול נשים המגדירות את עצמן כשולטות, זה להבנתי נכון לגמרי. הנקודה שבה אני חולק על התיאורים הללו היא התפיסה שבה הגבריות הזאת היא מחפיצה ומתעלמת. ופה אני בכלל לא בטוח שאני מסכים, הרצון להשלט הגברי הוא מאוד שונה מהרצון לשלוט הנשי, דווקא כי הם בעלי מוטביציה דומה. אם נבין שהכיסוי של ההשלטות הוא רק עוד נסיון להגיע לאקסטזה, עוד נסיון לאבד שליטה לא במובנים של יחסים בין אנשים, אלא מבחינה הכרתית, נתפוס פתאום את מקור הפער. בשני הקטבים יש רצון להגיע לאקסטזה,אבל שניהם מצפים שהצד השני ימלא תפקיד מסויים שיכין אותם לאקסטזה שלהם.
