פינת העיטוש

נדמה לי שיש איזה מתח מובנה בין הפנטזיה ובין המימוש שלה, בין היכולת שלה אולי אפילו להתקיים בנוכחות של אנשים אחרים.

ואני רוצה לכתוב משהו בזכות הפנטזיה ככלי תרפוטי והכשלון שלה לבצע להתממש באותה צורה מול אנשים אחרים.
כשיש לי פנטזיה , נגיד לעשות X ואני מדמיין אותה היא מאפשרת לחוש תחושות שונות היא מאפשרת לי טיפה כמו מסע של דמייון אחר לחוות ולחוש דברים אחרים מתפיסת היום יום שלי. היא מאפשרת לי מילולית לצאת מעורי. היציאה הזאת מהעור מאפשרת לי לחוות ולחוש את מה שאני מרגיש ביום יום , בצורה אחרת ומובן הזה היא משחררת מאוד מרפאת מאוד, מה שהיא לא מאפשרת זה שילוב של אדם אחר בהכרח בפנטזיה. אז יש פה משהו שנדמה כפארדוקס , דווקא ההשארות בתחום הפנטזיה מאפשר בדיקה כנה של התפיסה. אם אפשר לומר זהו כתב הגנה חלקי בזכות "מאונני מקלדת".