פינת העיטוש

אז בעצם כך אני מגלה יש שני כובעים לנשלטות.

אחד הוא מימוש של כאב: יש כאב נפשי או פיזי טראומה מיידית או מתמשכת, וסביב הכאב זה , יש חוסר התמודדות, ישנה הדחקה מסויימת חוסר יכולת שלא לתת לטראומה לאותת את פרטיה בבשר.
ואז כביכול המקום שבו ישנה הקרבה עצמית, הוא מקום שמאפשר להמלט מהתבנית הזאת, להבהב החוצה מהזזדהות המוחלטת עם הצורה שבה הטראומה מעצבת את התודעה.
וכך לייצר סוג של חמיקה , תפיסה. אקסטזה הבאה משחרור רגעי לפחות מתבנית.

ויש נשלטות יותר משועשעת, היא כבר באה במקום של מערכת יחסים קונקטית, היא כבר אולי מאפשרת לטעון חיבה  דרך טקסים קטנים,שאולי מחקים תבנית קדמונית ואולי משחקים על האינטימיות  שברשות לשחק, ואולי פשוט נותן מקום לשחרור מסויים דרך טקסים קטנים מתפקידים אחרים.
אז מה משני המשחקים האלו תופס? ואיך אפשר לא לשכוח שהם מישחקים?