יום הזיכרון הוא יום עצוב, יום עצוב לכולם. אין עם כמו העם שלנו, שללא הבדל עדה ומגזר, כל הרוג והרוג מצמרר אותנו וצובט בליבנו.
יום הזיכרון הוא יום הזדמנות למשהו נוסף, לאחדות וגיבוש. יום שבו אפשר לחבק את האחר ולחוש קצת את סבלם של אחרים ופחות את סבלך שלך.
ואני אגע בנושא טעון.... הצפירה!
אני כיהודי מאמין, חושב שהצפירה סימבולית בלבד ולא מעניקה לנשמת הנפטרים מאומה, אני לדוגמא בכל יום זיכרון יושב ולומד ומתפלל לעילוי נשמתם. אבל... אני בכל יום הזיכרון אחפש בכוונה לצאת לרחוב ולעמוד דום מתוח, בכדי לכבד את אלו שדעתם שונה מדעתי ושעושה להם טוב שאנשים עומדים ומכבדים את זכרם של אלו שנפלו למעננו.
מה שעצוב לראות, שכשאני עומד אני רואה מסביבי המוני אנשים ליד רכבם עומדים ומשחקים בטלפון. עדיף שיסעו מאשר הזלזול הזה.
הבה נלמד לקח ונפסיק לשנוא האחד את השני. קצת יותר לכבד, יעשה לעם שלנו רק טוב!
