חבלים הם לא היעד, הם הדרך והדרך היא היעד.
אני רוצה אחת ולתמיד לענות על שאלות בסגנון "וכשאתה קושר אותה, מה אתה עושה איתה?"
"מתי מגיע שלב הסקס?"
"איך לא משתעממים מהדרך עד שמגיעים למטרה?"
"איך חבלים יכולים למלא את הצרכים של שניכם בסשן נטול תוספות?"
שמי לוסי. אני כותבת בתור קול אחד מחבורה של אנשים שהתלכדה סביב אסופה של סימני שאלה כלפי התרבות היפנית והקונספטים שלה המגדירים יופי, התמסרות ומשמעת.
כשאני כותבת את המילה 'יופי' אני מנגישה אותה אליכם במלוא מובן המילה, אם זה יופי חיצוני, פנימי, רגשי, מבולגן, אסתטי, שמח וכואב... על כל גווניו.
הקונספט של יופי (美 - בי), מורכב בעין היפנית משילוב של זמן ומרחב והערכה של מה שביניהם.
קחו את טקס התה לדוגמה - אם למישהו מכם יצא לחזות בטקס תה יפני, כנראה הבחנתם שפעולת הכנת התה לא נופלת בחשיבותה מזמן שתיית התה.
סידור הכלים, הערבוב, ההברשה, ההמתנה, המזיגה ולבסוף גם הלגימה עצמה, הם אלה הנושאים בתוכם את האלמנטים של אסתטיקה, כבוד, סבלנות ומשמעת והערכה של הרגע (ניתן להשוות למנהגי התה בתרבות המערבית שהתמקדו בשתיית התה לשם החברה ומצג של פאר ומעמד).
היכולת שלנו להעריך את המרחב בו אנחנו נמצאים, עם מי שאנחנו נמצאים, ארבעת הקירות שסביבנו והאמצעים שיש לנו בחיים שאיפשרו לנו להכין את התה הזה.. הזכות שלנו להאריך את הזמן ולחיות ברגע. להקשיב, לתצפת, ליצור ולבנות השארה. זו המותרות האמיתית.
היעד הוא לא התה, התה הוא עוד חלק חשוב בדרך (מזהים מאפיינים דומים במסורת היהודית?)
כל זאת ניתן לתרגם גם ל"טקסיות" הקשירה.
היופי שברגע הקשירה, מהקבלה שבהרפיית הגוף לכדי מנח, וכלה בהתמסרות לחוסר האונים והכאב הגובר עם כל שניה שחולפת וכל חבל שסוגר על הגוף.
האמון שנבנה כל אחד מצידו עבור השני.
האיפוק שמבגר אותנו או עוזר לנו להגיע לפורקן.
אין פה סקס בסוף, השוט נשאר מחוץ לתמונה.. לא צריך אותם. כי לצפות באדם שאכפת לכם ממנו מתמסר באיטיות לכאב שאתם הנחתם עליו והאינטימיות שבתהליך, הם המהות בפני עצמם -
הנשימה האיטית, הוריד הבולט, הזיעה הקרה, רטט השרירים, הקולות הבוקעים ומנגד המבט המתצפת עליהם. זה הזמן שלכם ביחד, כאן האיפוק, המשמעת, ההתמסרות, חוסר האונים, השליטה והיופי מוקרנים במלואם.
אז היום אשמח להתחיל בנקודת ההתחלה גם בהקשר של זמן וגם במרחב -
התחלה עם קנבס ריק.
כשאני כותבת קנבס ריק, התמונה הראשונה שאני רואה בראש היא... של, ובכן, קנבס ריק. נקי.
אבל בהקשר של חבלים אנחנו מדברים על בני אדם.
הניקיון מגיע עבורי דווקא מהנורמליות של חיי היום יום. שאנחנו מגיעים פשוט.. בני אדם.
חלקנו שואפים להגיע לסשן עם ראש נקי ולעבור מעין מדיטציה כדי לזכות בניתוק או שחרור תודעה. אחרים דווקא מזוודים עצמם במחשבות הטורדניות כדי שיוכלו להתעמת עימן ואולי בשאיפה להגיע לקתרזיס.
הקנבס החלק מגיע ברגע בו החיים מוקפאים לרגע, לא נעלמים. והחבלים נכנסים לתמונה. שם כל אחד מאיתנו, מי שמעניק את הכאב לצד ההנאה, ומי שחווה אותם על גופו, בוחר כיצד להעריך את הרגע ועם כל נשימה משותפת, כל מגע, כל חבל, הקנבס מתמלא.
התחושות המועברות בגוף, השקט, אי הנוחות הנבנית עד כדי סבל, התקשורת, ההיכרות, האכפתיות, האפתיות, הלבד והביחד. כולם אלמנטים שיחדיו, אם נתן להם, ייצרו את היצירה הכי אותנטית ויפה שיש - והיא רק שלכם.
אז מי מכם שכבר גילה את היופי שבתהליך - כיצד אתם בוחרים להגיע אליו? האם זה בראש נקי? או עמוסים בנטל היום יום? ומה אתם מרגישים שאתם מקבלים מהזמן והמרחב שבין לבין?
