אנחנו פותחים פינה חדשה, בה ביקשנו מהסגל שלנו במוריקאי לכתוב כמה מילים על עצמם ועל החוויה שלהם בחבלים.
פותחת את הפינה Emily Sundae המהממת.
Emily הגיעה לסטודיו בעקבות חברתה הטובה, Lucy Fère. היא ממדלת בהרבה מאוד שיעורים ביחד עם Lucy Fère ו- Witch Salt, ועושה עוד אינספור דברים למען הסטודיו.
והנה מה שיש לה להגיד:
שיבארי עבורי הוא יותר מסתם קשירה – זהו מסע לתוך עצמי ואלו שמולי.
התחלתי את הדרך שלי בעזרת החברה הכי טובה שלי לפני שש שנים, ומאז אני מרגישה שאני מתקרבת עוד ועוד ללב של התקשורת האנושית. החבלים הם כמו שפה בלי מילים, והם מאפשרים לי להרגיש את החיבור העמוק ביותר, כזה שאין בו מקום למילים, אלא לתחושות.
אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי הוא שההצלחה בשיבארי לא נמדדת בשלמות, אלא דווקא בחוסר השלמות. יש רגעים של נפילות, קשירות שלא מצליחות כפי שציפיתי, אבל בכל טעות אני לומדת משהו חדש, על עצמי ועל הפרטנר. הכוח האמיתי בשיבארי, מבחינתי, טמון ביכולת לזרום עם הרגע, ללמוד מהאתגרים, ולבנות את הקשר מחדש עם כל ניסיון.
בין התחושות הברורות יש לי גם את הכאב.
איך אני מסתדרת עם הקושי, עם הכאב, האתגר הפיזי, ולא רק המנטלי?
יש כל מני שיטות, ביניהן נשימות, התרכזות בכאב אחר ש"קל" לי לספוג, ולפעמים הדרך הטובה ביותר היא פשוט ליפול ישירות אל תוך הכאב.
בתנוחות כמו גיאקו אבי או קאטה אשי, כיווץ של השרירים הופך הכל להרבה יותר קשה. יש בשחרור קסם שמתחיל את הסשן ומאפשר ריחוף החוצה מהקושי. לפעמים ההתגברות על הכאב גורמת לי גאווה, אבל כתלות במצב הנפשי שאיתו אנינ נכנסת אל קשירה, הכאב יכול לעזור להעביר מצב מנטלי שרציתי "להיפטר" ממנו, ואני עושה סוג של המרה.
לפעמים גם לא מצליחים להתגבר על הכאב, וגם זה קורה. משחררים את הקשירה, חוזרים לאדמה. לא הכל מושלם בחיים, ובוודאי בשיבארי.
לא כל קשירה היא מוצלחת ולא כל קשירה היא סשן. יש חשיבות עצומה לקשירה כתרגול עם המון פידבקים הדדיים ביני לבין הקושרת שלי, טעויות שאפשר ללמוד מהן - אני על הגוף שלי והקושרת שלי את הכישורים שלה.
חשוב לשמור על תקשורת גם אחרי הקשירה ולא רק על-ידי הנקשר, אלא גם פידבקים של הקושר\ת, שמאפשרים שימור של הכיף בין הצדדים ולא רק קשירה נטולת פציעות.
תוכלו לפגוש אותה בסטודיו גם בשיעור היום, ביחד עם Witch Salt, ובחמישי ביחד עם Lucy Fère בשיעור טורז'ן פרדיקמנטס עסיסי במיוחד!
We ❤ U, Emily!
