|
|
|
שלום שוב, זה אני ולא אני.
אנשים משתנים ואני כמוהם, כמו כבשה לטווח.
או ארנבון, קטן וחמוד, שרק מקווה שמישהיא תפתיע אותו בפרח בדייט הראשון.
לא קונבנציונלי כמובן, אך אני גם לא - לפחות כך גיליתי לשמחתי.
ואני באמת שמח, האמת משמחת ומשחררת - כמו שלהיות קשור בשלשלאות ולאהוב את זה זה משחרר.
אז שוב שלום.
ורדים יתקבלו בברכה.
תמיד עניין אותי (כבתול BDSM) איך האווירה והתרבות בארצות שונות, ובמיוחד בארץ, משפיעה על ההיבטים של הקהילה שלנו.
מה רוב האנשים חושבים על אחרים, מה הם אוהבים/לא אוהבים, איזו התנהגות מקובלת או לא יחסית לקהילות שלנו בארצות אחרות.
אולי אני מדבר יותר מידי עם אנשים באינטרנט שנמצאים אלפי קילומטרים ממני, אבל הקהילה בארץ נראית לי כמקום קצת מרוחק ממני, במיוחד שאני צעיר יחסית לרובכם, לפי מה שהבנתי (28).
בכל מקרה, לא באתי להתבכיין אפילו אם זה כנראה נראה ככה, פשוט מעניין אותי איך כל הדברים האלה מתקשרים המשפיעים אחד על השני.
יום רביעי שמח.
כבר כמעט אפריל ועדיין גשמים.
וכמו רוסי סטריאוטיפי - זה בדיוק איך שאני אוהב. רק קור ועננים ומטריות קרועות\שבורות....
שלוליות ומכוניות שמשפריצות אותן עליך כשהן עוברות במהירות...
סמיכי וקפה, ספרים לחנונים כמוני...
שיחות שמעלות אודם ללחיים כמו שרק שולטת יכולה...
לא ידעתי שזה בDNA שלי להסמיק כ"כ הרבה, אבל מתברר שזה אפשרי.
איך שהיא גורמת לי להרגיש כ"כ קטן וחלש מולה, כ"כ רגיש ופתוח...
אני הפלסטלינה, והיא הידיים.
בכל מקרה, שבוע טוב לשאר הסוטים.
דודה של חבר של אמא של אחות של השליח של השכנה שלי שהציץ לה במקלחת פעם סיפרה לי שלהיות בכלוב זה להיות עם בלוג!
בחיים לא כתבתי בלוג.
גם כשזה היה בשיא האופנה, חשבתי שבלוגים זה לאנשים שספוגים בעצמם יותר מידי.
בגדול זה נכון (אל תגידו לי שלא, בחייאת)
אבל אני עדיין עושה את זה, וזה מרגיש טוב לחפור למסמך וורד (ולאנשים שפוטנציאלית קוראים את זה) על הרגשות שלי.
על הפעם ההיא שמושיקו מהמכולת קרא לי חננה כי קניתי קרחון סגול ולא אדום.
מה כותבים בבלוג? עדיף כבר שיחה פנים מול פנים. טקסט על מסך לא מסוגל להעביר את העושר של שפת גוף ואינטונציה.
ובכלל, כולם יודעים שערסים לא סגורים על המיניות שלהם, אז מה הטעם להתבכיין?
אז זהו? אני בלוגר עכשיו? איפה נרשמים?
תגידי מה בראשך.
תפתחי לי את ליבך.
מה ששורף ומה שמרכך...
אכיל את כולך, כי אני כבר יודע.
רק בואי אלי.
ימים נמתחים
ימים ריקים
איפה התוכן? אולי איבדתי את עצמי בדמיונות.
אז איפה אני? חושב על היום, על אתמול על מחר. עלייך, על המגע שלך, על המבט שלך, על מה שיכל היה להיות.
אז מה אם התחלתי מאוחר?
שנים מבוזבזות על הירוהרים והדוניזם. אז זה.
מספיק להתעצל, מחר יבוא אבל אני נמצא בעכשיו.
נמאס לי לפנטז.
על אהבה, על הבנה, על הכלה.
בעיקר נמאס לפנטז על מישהיא לנהל איתה שיחה מבלי לקבל מבטים נגעלים או מודאגים.
מישהיא לדבר איתה על סרטים, משחקים, ספרים באותה נונשלנטיות שנדבר בה על כאב, צייתנות ושליטה.
אז יצאתי לדרך עם לב פתוח.
ולא משנה כמה אדמם, אמשיך ואגלה את עצמי.
