בטריטוריה שלי

יושב במשרד הצדדי הקטן,
דפיקה בדלת, מבטה כה מובן,
קם, צועד, דלת ננעלת,
אין כאן מילים רק חיה מריירת.

סטירה חזקה, מבט מבוהל,
מעולם לא פגשה חיה באדם,
ובתוך כל ההלם, מורדת לרגליי,
לקקי! מצווה...ולשונה כבר עליי,
מושך בשערה, כמו הייתה בובה,
מדביק לשוני על פרצופה,
עינייה סגורות, גופה מתמסר,
שמלתה נקרעת, חזה מזדקר,
ונכנס ויוצא לגופה הקטן,
וההלם נמוג והפך לעשן,
ולפתע פוסק, פה מחליף עכוזה,
ונחנקת, דומעת, בוכה למחצה,
פרצופה דבוק לגופי בחוזקה,
ממלמלת "אויר בבקשה.."
ונוזליי כשמיכה על פרצופה,
ושקט ורוגע ונשמתה רגועה .