הולכים בשביל לאורך שדה ירוק ועדין,
צועדים אל עבר צימר תמים,
מבחוץ בית עץ חום וחמים,
בפנים הרבה ברזל ללא רהיטים,
מכסה את עינייך, מלטף את הפנים,
נקשרת לקיר, קורע טייץ וחושף את עכוזך המדהים,
קיין בידי וסופרים עד עשרים,
תולש חולצתך, מסמן את כולך ... פסים אדומים,
משחרר את ידייך, מניח על ראשך זר פרחים,
מוריד אותך על ברכייך, פותח את פיך עם ווים,
מזיין את פיך, מוציא מביטנך את כל הנוזלים,
מריירת, דומעת, רטובה מרגליים ועד הפנים,
וחולפות דקות ארוכות , ממשיכים ממשיכים,
מעמיד אותך על רגלייך, גופך נעטף בניילון נעים...
אטומה לגמרי, מזיעה מבפנים,
חורים לאיברייך הקטן, לעכוזך, לשדייך ולפיך לאויר,
כמו מומיה מוטלת על רצפת העץ הטבעי,
וחודר לתוכך ...הפעם משפריצה לבפנים:
משפריצה לתוכך , נוזלייך זולגים בתוך ניילון חמים,
מוטלת , שוכבת, כמו שקית מלאה במיצים,
גורר אותך אל הקיר קושר אותך בגובה ביצים,
"לקקי ילדתי!" , אוכלת את אדונך הטעים,
דוחף איברי לגרונך ללא רחמים,
וגומר וגומר - עכשיו את מלאה באמת מבפנים!