בלוג אמהות

אני אוהבת לכתוב כשפניי מופנים ללא נודע. 

לכתוב לשם הכתיבה. 

לאחוז ביידי כלי כתיבה,

טוב, לא כל כך מחמיא לאחוז מכשיר סלולרי, ולהמתין. 

אני לא מגיעה מראש עם רעיון, 

אני מזמנת אותו. מפלרטטת איתו.

ומשנלכד מפשטת אותו. 

ולפעמים הרצף של הספיריט נקטע, 

ויש ללמוד להניח את העט ולשוב אליו ביום אחר. 

אם יש דבר שמתעבת יותר מכל האינספרציה היא

שליטה. 

אני יודעת להבחין בין מה שנכתב מתוך שליטה

לבין מה שנכתב מתוך הספיריט, ממש בבחינת מבחן

טיורינג.

ולא, לא מדובר במי שנכנע לה,

אלא במי שמכניע ונכנע בו זמנית, בתנועה הדדית. 

וזה לטעמי כל מה שדרוש להליך יצירה.