הוא משמיע לי את קשמיר של לד זפלין ומורה לי להתנתק מהסחות דעת וגירויים חיצוניים.
אני מחייכת ומעריכה אותו קצת יותר על הכבוד שהוא רוחש למוסיקה. כבוד שכבר הכרתי, אלא שכה נעים לחוות אותו בזמן אמת מאשר לזכור.
"את תיצאי ממנו אדם אחר" הוא אומר, כשהוא כבר בחצי אקסטזה וכמו מניח יסוד לשלי.
בעבר משפטים כאלה היו יכולים להעלות בי התנגדות, תחת האמתלה כי אין הוא רואה אותי,
אבל עם השנים וככל שהעמיקה האינטגרציה האישיותית שלי, למדתי לראות את איך שהזולת ככלל והוא בפרט רואים אותי - באור חדש.
הסכמתי לצאת מקשמיר לא כפי שנכנסתי אליו, מבלי לזכור שפעם נטבלתי בנהר שהקיא אותי מבתוכו - אדם אחר, שעד עצם היום הזה אני מנסה לברר את זהותו.
את מי זה מעניין, לעזאזל, את מי שהפכתי להיות אם אני עדיין לא יכולה להיות.
את קצת סתומה, הוא מגחך ומתענג, דיפ פרפל זה לילדים קטנים שאוהבים רעש, כמוך. הם נשארים בגבולות של הידוע.
זה מתחיל במעין קצרים דיסוציאטיביים שלא מתחברים לכלום. נטולי כל הקשר.
אני ליטרלי חשה בנתק בדמות זרמים בלתי נעימים שחולשים על גופי. כבד לי אבל עול כזה שניתן להכיל. ככל שזה מתפתח, הקצרים אינם נעלמים, אבל הם מקבלים מעין 'נפח', באמצעות שכבה נוספת שכמו מכילה אותם, שבהמשך אף תהיה מוכלת בעצמה בשכבה אוורירית ממנה, עד שלבסוף יווצר מבנה רב מימדי, עצום! כל כך עצום עד כדי סכנת התפוצצות!
אבל אני אדע לפלס שבילים שבתורם ישחררו אנרגיה מצטברת באופן מבוקר, אני מחזיקה את כל היצירה הזו בתוכי - מלאה עד אפס מקום.
