חברה שולחת לי צילומי מסך של התכתבות בינה לבין מישהו אחר, ושואלת: "מה לענות?"
בהתכתבות היא בין השאר מעבירה ביקורת סמויה כלפיו, ומנסה לרכך אותה בעודף אימוג'ים מחייכים. אחד מהם הוא האימוג'י השנוא עליי עד מאוד - זה שבוכה מצחוק. האימוג'י שגורם לכל אדם באשר הוא, מהרציני ביותר ועד זה שלא, להיראות מגוחך. שאלוהים יעזור לי. בעצם להם. אבל גם לי, שנגזר עליי לחיות בקרב אנשים מעין אלה.
הוא מצידו, לא מתייחס כלל לביקורת הסמויה, אלא לדימוי עצמי מופרז שלו, שלא תואם את ההקשר של ההודעה, ובוודאי לא את האופן שבו חברתי רואה אותו. וזה בסדר אם הדימוי חורג מעט מן המציאות; אלא שכאשר החריגה בוטה, יש יסוד להניח שהבחור חי במחוזות הפנטזיה - או במילים אחרות, בללנד.
אני ייעצתי לה לא לנסות להבהיר לו כיצד היא רואה אותו באמת, אלא להשתתף במשחק שלו, ובד בבד לא לדחוף. למשל: הוא כתב לה "אני מציע לך לשכוח מהבחור הכי בעייתי בכיתה, זה שכולם רוצים להיות לידו", כאשר היא בכלל התעניינה מדוע לא הגיע לשיעור - בין השאר משום שבשיעור הקודם עדכן אותה שלא יגיע - ובנוסף ציינה שהוא לא לוקח ברצינות את הקורס. וכאן בדיוק היא הכניסה את האימוג'ים 🙄
אז להשתתף איתו, ולומר: "טוב, אנסה לשכוח אותו". מבלי להילחם איתו על דימוי אחר, זה שהיא בחרה: "אני לא רואה אותך ככה, לא כבעייתי ולא ככזה שאני רוצה להיות לידו".
ואני אומרת: עצם העובדה שהיה חשוב לה להבהיר לו שלא כך היא רואה אותו - אומר דרשני.
לבסוף סיכמנו שאני ניחנתי בהומור, בעוד היא לא. טוב, יותר נכון היא סיכמה. אני אכן ניחנתי בהומור, אבל לא כעניין נקודתי, אלא כגישה לחיים. ובדיוק בגלל זה אני מתעבת את כל מה שמתיימר להיות מצחיק.