אני לא אוהבת את המראה של החזה שלי. לא אהבתי אותו לפני הניתוח, ועוד פחות אחריו. כבר זמן רב שאני מתלבטת לגבי ניתוח נוסף, במסגרתו אני שוקלת להוסיף נפח - אולי כדי לייפות אותו.
כי האפשרות היחידה שבה אני מצליחה לדמיין אותו יפה יותר, עגול יותר, רך יותר, נופל יותר, היא באמצעות כובד.
ובכל זאת, ידוע כבר שאני 'אובר-טינקר', לאחרונה המחשבות על החזה שלי הפכו לאובססיביות עד כדי כך שאני מפנה אליו את כל הכוח הפסיכופיזי שלי. וכשזה קורה, השנאה העצמית מחלחלת מיד גם לשאר מרחבי חיי.
אתמול נפגשתי עם אחותי בבר. היא הביאה איתה חברה מהעבודה - לא מהסוג שציפיתי לו. אישה מעט מבוגרת יותר, מיושבת, אימהית, מחויבת למסגרת. נורמטיבית, בקיצור.
ברגע הראשון שבו מבטינו הצטלבו, יכולתי לראות את הרושם הראשוני שנוצר אצלה עליי. ואז, ברגע שפתחתי את הפה ודיברתי, הרושם הזה עבר מטמורפוזה, והתייצב במימד מעודן יותר - איפשהו בין מה שנראה לעין לבין מה שנשמע.
בדרך כלל אנשים ננעלים על הרושם הראשוני, גם אחרי שהם שומעים את קולי. הם מתקשים לשאת דיסוננס; הצורך ברציפות ובקוהרנטיות גובר עליהם.
אבל נועה - הנורמטיבית שפגשתי אתמול - לא נכנעה לצורך הזה. היא הייתה מסוגלת לבצע אינטגרציה של הדמות שלי.
והיכולת שלה לאחד את מה שאני עוררה בי מחשבה מטרידה: מה היה קורה אילו הייתי מגיעה עם עוד 200 סמ"ק? האם גם אז הייתה מצליחה לראות אותי כשלם? אני לא בטוחה.
ומה שבטוח הוא שזה גרם לי להבין משהו: אני לא רוצה יותר לגעת בחזה שלי.
אני לא רוצה להעמיק את הפער, שכבר קיים ממילא.
לפני יום. יום רביעי, 21 בינואר 2026 בשעה 2:23