בלוג אמהות

היא משתפת אותי בתחושת הפרפרים שהיא חשה לקראת המפגש השני איתה. וזה מקסים בעיניי - הפרפרים. לא חוויתי תחושה דומה זמן רב, עד שהיא נדמית לי כעידנים. היא, לעומת זאת, חווה אותה לעיתים תכופות: כמעט עם כל התחלה של קשר. והקשרים שהיא יוצרת נוטים להיות אינטנסיביים.
עד כמה אינטנסיביים? לפני כחודשיים, במהלך טיול לארצות הברית, היא הכירה מישהי בבר אפלולי, ותיארה את המפגש ביניהן כקרמטי. אם בגלל שרשרת צירופי המקרים הבלתי אפשריים שהובילה אותן זו אל זו, ואם בגלל הפערים התרבותיים שביניהן - כנגד כל הסיכויים הן נפגשו, ומשהו ניצת.
"נפשות תואמות", כך היא כינתה אותן.
וזה בסדר והכול, וכבודם של התמימים במקומם מונח. אבל אם יורשה לי לומר: כמי שהפיקחון פושה בה כאבן נגף חולה, חוויה כזו היא כמעט חד-פעמית - אולי, לכל היותר, דבר שאפשר לחוות פעמיים בחיים. כי אדם לא נולד פעם אחת, אלא פעמיים. ואחרי שניתנה לו חסד כזה של לידה שנייה, של הזדמנות נוספת - איך אפשר לחוות את זה שוב ושוב עד כדי השחתה, כל חודשיים, כשהפעם הקודמת מתרוקנת מחשיבותה והופכת לאגבית, עד שהיא אומרת: "אה, זה? זה היה סתם".
האם היא אינה מבחינה בתנועה הקיצונית והבלתי-מידתית הזו שבין אידאליזציה לדה-אידאליזציה? האם היא יודעת בכלל מה יש ביניהן?
ובכן, הרשי לי לומר: יש שם בור.
ואולי מוטב למי שאינו מכיר את הבור - לא להתפקח לעולם.
כי מן הבור הזה לא פורחת שיירה של פרפרים; לכל היותר, הררים של שדים.