בלוג אמהות

אילו רק יכולתם לראות עד כמה העיניים שלי מנצנצות היום.. 

היא משתפת אותי בתחושת הפרפרים שהיא חשה לקראת המפגש השני איתה. וזה מקסים בעיניי - הפרפרים. לא חוויתי תחושה דומה זמן רב, עד שהיא נדמית לי כעידנים. היא, לעומת זאת, חווה אותה לעיתים תכופות: כמעט עם כל התחלה של קשר. והקשרים שהיא יוצרת נוטים להיות אינטנסיביים.
עד כמה אינטנסיביים? לפני כחודשיים, במהלך טיול לארצות הברית, היא הכירה מישהי בבר אפלולי, ותיארה את המפגש ביניהן כקרמטי. אם בגלל שרשרת צירופי המקרים הבלתי אפשריים שהובילה אותן זו אל זו, ואם בגלל הפערים התרבותיים שביניהן - כנגד כל הסיכויים הן נפגשו, ומשהו ניצת.
"נפשות תואמות", כך היא כינתה אותן.
וזה בסדר והכול, וכבודם של התמימים במקומם מונח. אבל אם יורשה לי לומר: כמי שהפיקחון פושה בה כאבן נגף חולה, חוויה כזו היא כמעט חד-פעמית - אולי, לכל היותר, דבר שאפשר לחוות פעמיים בחיים. כי אדם לא נולד פעם אחת, אלא פעמיים. ואחרי שניתנה לו חסד כזה של לידה שנייה, של הזדמנות נוספת - איך אפשר לחוות את זה שוב ושוב עד כדי השחתה, כל חודשיים, כשהפעם הקודמת מתרוקנת מחשיבותה והופכת לאגבית, עד שהיא אומרת: "אה, זה? זה היה סתם".
האם היא אינה מבחינה בתנועה הקיצונית והבלתי-מידתית הזו שבין אידאליזציה לדה-אידאליזציה? האם היא יודעת בכלל מה יש ביניהן?
ובכן, הרשי לי לומר: יש שם בור.
ואולי מוטב למי שאינו מכיר את הבור - לא להתפקח לעולם.
כי מן הבור הזה לא פורחת שיירה של פרפרים; לכל היותר, הררים של שדים.

אני לא אוהבת את המראה של החזה שלי. לא אהבתי אותו לפני הניתוח, ועוד פחות אחריו. כבר זמן רב שאני מתלבטת לגבי ניתוח נוסף, במסגרתו אני שוקלת להוסיף נפח - אולי כדי לייפות אותו.
כי האפשרות היחידה שבה אני מצליחה לדמיין אותו יפה יותר, עגול יותר, רך יותר, נופל יותר, היא באמצעות כובד.
ובכל זאת, ידוע כבר שאני 'אובר-טינקר', לאחרונה המחשבות על החזה שלי הפכו לאובססיביות עד כדי כך שאני מפנה אליו את כל הכוח הפסיכופיזי שלי. וכשזה קורה, השנאה העצמית מחלחלת מיד גם לשאר מרחבי חיי.
אתמול נפגשתי עם אחותי בבר. היא הביאה איתה חברה מהעבודה - לא מהסוג שציפיתי לו. אישה מעט מבוגרת יותר, מיושבת, אימהית, מחויבת למסגרת. נורמטיבית, בקיצור.
ברגע הראשון שבו מבטינו הצטלבו, יכולתי לראות את הרושם הראשוני שנוצר אצלה עליי. ואז, ברגע שפתחתי את הפה ודיברתי, הרושם הזה עבר מטמורפוזה, והתייצב במימד מעודן יותר - איפשהו בין מה שנראה לעין לבין מה שנשמע.
בדרך כלל אנשים ננעלים על הרושם הראשוני, גם אחרי שהם שומעים את קולי. הם מתקשים לשאת דיסוננס; הצורך ברציפות ובקוהרנטיות גובר עליהם.
אבל נועה - הנורמטיבית שפגשתי אתמול - לא נכנעה לצורך הזה. היא הייתה מסוגלת לבצע אינטגרציה של הדמות שלי.
והיכולת שלה לאחד את מה שאני עוררה בי מחשבה מטרידה: מה היה קורה אילו הייתי מגיעה עם עוד 200 סמ"ק? האם גם אז הייתה מצליחה לראות אותי כשלם? אני לא בטוחה.
ומה שבטוח הוא שזה גרם לי להבין משהו: אני לא רוצה יותר לגעת בחזה שלי.
אני לא רוצה להעמיק את הפער, שכבר קיים ממילא.

חברה שולחת לי צילומי מסך של התכתבות בינה לבין מישהו אחר, ושואלת: "מה לענות?"
בהתכתבות היא בין השאר מעבירה ביקורת סמויה כלפיו, ומנסה לרכך אותה בעודף אימוג'ים מחייכים. אחד מהם הוא האימוג'י השנוא עליי עד מאוד - זה שבוכה מצחוק. האימוג'י שגורם לכל אדם באשר הוא, מהרציני ביותר ועד זה שלא, להיראות מגוחך. שאלוהים יעזור לי. בעצם להם. אבל גם לי, שנגזר עליי לחיות בקרב אנשים מעין אלה.
הוא מצידו, לא מתייחס כלל לביקורת הסמויה, אלא לדימוי עצמי מופרז שלו, שלא תואם את ההקשר של ההודעה, ובוודאי לא את האופן שבו חברתי רואה אותו. וזה בסדר אם הדימוי חורג מעט מן המציאות; אלא שכאשר החריגה בוטה, יש יסוד להניח שהבחור חי במחוזות הפנטזיה - או במילים אחרות, בללנד.
אני ייעצתי לה לא לנסות להבהיר לו כיצד היא רואה אותו באמת, אלא להשתתף במשחק שלו, ובד בבד לא לדחוף. למשל: הוא כתב לה "אני מציע לך לשכוח מהבחור הכי בעייתי בכיתה, זה שכולם רוצים להיות לידו", כאשר היא בכלל התעניינה מדוע לא הגיע לשיעור - בין השאר משום שבשיעור הקודם עדכן אותה שלא יגיע - ובנוסף ציינה שהוא לא לוקח ברצינות את הקורס. וכאן בדיוק היא הכניסה את האימוג'ים 🙄
אז להשתתף איתו, ולומר: "טוב, אנסה לשכוח אותו". מבלי להילחם איתו על דימוי אחר, זה שהיא בחרה: "אני לא רואה אותך ככה, לא כבעייתי ולא ככזה שאני רוצה להיות לידו".
ואני אומרת: עצם העובדה שהיה חשוב לה להבהיר לו שלא כך היא רואה אותו - אומר דרשני.
לבסוף סיכמנו שאני ניחנתי בהומור, בעוד היא לא. טוב, יותר נכון היא סיכמה. אני אכן ניחנתי בהומור, אבל לא כעניין נקודתי, אלא כגישה לחיים. ובדיוק בגלל זה אני מתעבת את כל מה שמתיימר להיות מצחיק. 

אני אגיד לכן כך, במונחים כמעט גסים בפשטותם:
לאישה יש כוס, לגבר יש זין. במישור הבינארי הראשוני ביותר, הגבר ממוצב בצד ה"יש", והאישה בצד ה"אין". לא במובן אמפירי, אלא במובן סימבולי.
הפאלוס איננו האיבר, אלא הסימן. והגבר מזוהה עם הפאלוס כ"יש" - כמי שמניח שיש משהו שאפשר להחזיק בו, להציג אותו, להיות אותו. האישה, לעומת זאת, ממוקמת בצד של החסר, של מה שאינו ניתן לאיגון מלא, של ה"אין". 
מכאן נובעת גם לוגיקת התשוקה:
נשים נמשכות למה שמסמן נוכחות פאלית, ואילו גברים נמשכים דווקא למה שמסמן היעדר. לא למה שיש, אלא למה שחסר. לא לאובייקט עצמו, אלא לפער שהוא פותח. לכן גם גברים נתפסים כיותר ויזואליים - הם מבקשים לראות את מה שאמור להיות "יש" - בעוד נשים נמשכות לקונספטים, למשמעות, למבנים מופשטים, למה שאיננו גלוי לעין אלא פועל בסדר הסימבולי.
כאשר את מבינה את יחסי הכוחות הללו - את התנועה בין נוכחות להיעדר, שהיא תנועה יסודית של התשוקה האנושית בכלל, וגם תנועה שכל סובייקט מנהל בתוכו - את מקבלת הרשאה לשחק. לא להזדהות באופן תמים עם העמדה שהוקצתה לך, אלא לנוע בתוכה במודעות.
אבל כדי לשחק, עלייך תחילה לצאת מגדרך. כלומר, לגעת ביסוד הגברי שבך: לחשוב במונחים של "יש", של הצבה, של עמדה פאלית. לא כדי לאמץ אותה, אלא כדי להכיר אותה. ההיכרות הזו אינה מחלישה את היסוד הנשי, אלא להפך - היא מעמיקה אותו. משום שהנשיות איננה זהות אלא עמדה ביחס לחסר.
ואין זה משנה אם מדובר בזכר שמזדהה כאישה או בנקבה שמזדהה כגבר - תמיד מתחילים מהעמדה הסימבולית שאיתה הסובייקט מזוהה, ומשם ניגשים ליסוד הנגדי.
מתוך ההיכרות עם היסוד האחר שבתוכך, כל דינמיקה עם בן המין השני - בהנחה שקיים תנאי בסיסי של משיכה - נשמרת כך שהחסר נשאר פעיל. הוא נמשך אלייך מכוח ההיעדר. את נמשכת אליו מאותו מקור עצמו, אך אינך מאפשרת למשיכה הזו לדחוף אותך להזדהות עם הפאלוס, כלומר להפוך ל"יש".
ברגע שאת עושה זאת, את מבטלת את החסר. את סוגרת את הפער. ואת יודעת מה קורה אז:
התשוקה קורסת והוא נסוג.

אני יודעת לשחק את המשחק. אני אומרת זאת בלי להגזים: אני פרטנרית ראויה. הדקויות שבניואנסים של מרחק וקרבה אינן זרות לי, ולו בשל דיפרנציאציה אישיותית.
הכי קל לסגת מהמשחק באמתלה שהפרטנר הוא קריקטורה חד-ממדית; אבל כל עוד אני פוגשת אדם בעל מורכבות - כזו שיש בה די מקום להניח תשתית למאבק - איני מוותרת.
אני פרטנרית ראויה לא מפני שאיני רוצה שיישברו אותי, אלא מפני שכאשר תחשוב ששברת אותי, אוסיף להתרכך ולהתגמש עוד ועוד.
אני בלתי מנוצחת, לא משום שאינך מנצח, אלא משום שכל ניסיון להביס אותי רק מעמיק אותי.
ואם תחשוב ששברת אותי - זו תהיה טעות שלך. כי ברגע הזה איני נעלמת ואיני מתרסקת. אני משתנה.
ובזמן שאתה מתבשם בהדי השכרות של ניצחון מדומה, אני כבר הפכתי לאחרת. 

דיברנו לראשונה בכלוב, היא הציגה את עצמה דרך הניק מאמאמיה. בת 48, מעולם לא נישאה או הביאה ילדים לעולם. נהגה לכתוב באופן תמציתי וממוקד. קולה היה עבה, שקט ויציב. קבענו ליום שישי בשעה 20:00 להיפגש בדירתה. את הדלת פתחתי בעצמי, לבקשתה, עברתי במעין מסדרון צר שהוביל לסלון עם אור מעומעם, כאשר היא יושבת למולי על ספה מרופטת ובלויה בצבע כחול-אפרפר דהוי. רגליה כבדות, שמנות ופשוקות, את ערוותה מכסה שארית כותונת הלילה שהייתה אמורה לכסות את מלוא רגליה. היי, נעים מאוד, אני פונה אליה עם חיוך נבוך. שבי מתוקה, היא משיבה בלי להניד עפעף, כאילו אין במפגש הזה דבר שיש להתבייש בו. "דמיינתי אותך קצת אחרת, האמת" אני אומרת ומיד מתקנת את עצמי "לא בקטע רע". היא מחייכת בנונשלנטיות קיומית: "בואי שבי עליי, את נראית לי קצת רעבה, אכלת משהו היום?". 
"אממ, כן" אני מסננת בשקט וכבר מתחילה להתחרט שהגעתי הנה. זה פתאטי המשחק הזה, זה לא בשבילי, יש דברים שנועדו להישאר בגדר פנטזיה, אני מסכמת ביני לבין עצמי.  
"אני לא אוהבת לחכות ואני מחכה" היא מפצירה בי עם החיוך הזה שלה שהחל להיצבע בקונטקסט של אין תוכה כברה. 
יאללה נו, סיימי עם זה אחת ולתמיד, אני ממשיכה את השיח עם עצמי וקמה מהספה, צועדת לעבר כף ידה שטופחת בעקביות כשל שעון על הירך הרכה והמשתפכת שלה. אני נעמדת מולה, מבחינה שאני גבוהה ממנה כשהיא יושבת. 
"קוראים לי שרה" היא אומרת באדיבות מבלבלת תוך שהיא ממשיכה לטפוח על הירך שלה שהתחילה להאדים במקצת. 
"זה מרגיש לי מהר מדי, שרה" אני אומרת בנימה קשוחה ומרוחקת. "אין בעניינים האלה הדרגתיות, או שקופצים למים או שלא, אני מתחילה להרגיש שאת מבזבזת לי את הזמן" היא אומרת תוך שאת חיוכה מחליפות תנועות פה חדות, מהירות ומרירות. "את לא נחמדה" אני קובעת בהתרסה ובאופן לא צפוי מחליטה לקפוץ למים העמוקים. אני מתיישבת על הירך והיא מסיטה את גופי הצידה, משכיבה אותי על ידה הימנית. היא תולה בי מבט נוקב ועמוק, כאילו עיניה רואות אותי דרך הפילטר של הבושה.
האינסטינקט שלי להתפתל לצדדים על מנת לא להיישיר מבט מתחזק, אבל ידיה מתחילות ללפות אותי חזק יותר ויותר עד שהיא מקבעת אותי באופן כזה שאין לי יכולת לסטות לצדדים ולא נותר לי אלא להיפגש ולהיצרב עם אש התופת של החיים - הרצון שלי. לפתע היא חולצת שד, מתחילה לקרב אל פי, וכל נסיון לברוח לצדדים נוחל תבוסה קשה מקודמתה. "תרפי" היא מצווה עליי כשהשד האסטרונומי שלה מועך מחצית מפניי, תוך שהיא מעסה ביד ארגסיבית את הכוס שלי. בעודי מכווצת אותו אני חוטפת לפתע צביטה "תרפי!". 
"איייי" אני לא מספיקה לסיים את הצרחה והיא דוחפת שוב את השד שלה לפי. ושוב צביטה - הפעם חזקה יותר. אני צועקת תוך כדי ששד ממלא את פי ודמעות נקוות בעיניי. זהו, המשחק הזה כבר לא מוצא חן בעיניי, אני רוצה לעצור. אני מנסה להשתחרר, אבל היא קיבעה אותי באופן כזה שאני פשוט לא יכולה לזוז. "שששש" היא לוחשת תוך שמתחילה לנענע אותי אחורה וקדימה "את עייפה, לכי לישון, מצפה לנו מחר יום ארוך". 
"אני רוצה הביתה" אני אומרת בליבי ועיניה כמו משיבות לי: "אבל את כבר כאן, בבית"