אש נוזלית

הרבה זמן שהשתקתי אותה..

יותר מידי זמן. 

 
הנפש יודעת מה נכון לה. 

מה מקומה. 

 
הסאבית צורחת לי מבפנים. 

משתוקקת לצאת. 

להרים תחת למעלה, ראש למטה. 

משתוקקת לכאב. עבורך. עבורה. 

כמהה לתשוקה. לאמת. 

 
אבל היא.. היא תצא רק מול זה שיהיה ראוי. 

וכן. הוא צריך להיות ראוי. מדוייק. 

זה שבמטב יפרק אותה מנשקה.

מכל המניירות. 

מכל שריטות העבר. 

מולו היא תעמוד עירומה בנפשה. 

 
אבלללל עד שהוא יגיע.. 

שחררתי את הלהבה  קצת לשחק.. 

היצר בוער. בועט. 

והפורקן היה פשוט נכון. 

 
הלהבה משתעשעת לה ברצון להשתמש. 

לבקש את מה שהיא ראויה לו. 

פשוט לקחת. 

 
אז לא. 

אין כאב שאני צמאה אליו. 

אין התמסרות שורטת. 

אין את כל הטירוף. 

 
בנתיים הלהבה תשחק לה עם מה שהיא לוקחת 

עד שיגיע המדוייק. 

הוא כבר יעיף ללהבה את הכתר מהראש ויגרור את הסאבית החוצה מהשיער.

עד אז.. משחקת באש.. 

🔥