על הברכיים על הרצפה הקרה.
מחכה לך שתיכנס.
אתה תתעלם ממני.
כנראה שפשוט תעבור לידי.
בלי נגיעה או ליטוף.
תכלס הם לא מגיעים לי.
תוריד את המעיל והג'קט של החליפה בצורה מסודרת והפוכה על הספה.
תוריד את השעון ותניח אותו יחד עם הטלפון על השולחן בסלון.
הטקס הקבוע שלך.
ואני אחכה שם. על הרצפה הקרה.
כנראה שהדמעות יגיעו דיי מהר.
ככה זה כשאני מרגישה לא בסדר.
אין לי צורך לתרץ או להסביר אני פשוט לוקחת אחריות.
האשמה אוכלת אותי מבפנים.
אתה תיגש ותתכופף אליי.
תרים לי את הסנטר עם האצבע ואני אנסה לזוז.
אני שונאת שאתה רואה אותי בוכה.
והיא תגיע. הסטירה הראשונה.
ואיתה יגיע הפרצוץ הכועס שלי.
סטירה???
אתה לא רואה שאני גם ככה מתפרקת??
אתה לא רואה את האשמה שלי על כך שלא ראיתי אותך? על כך הייתי עסוקה כל כך בסרטים שרצו לי בראש עד שלא הבנתי שאני שוב מרחיקה אותך. שפחה מקולקלת שכמוני!
אז סטירה?
כן. סטירה. אחת ועוד אחת ועוד אחת וברביעית אני אתמוטט לרצפה בבכי בלתי נשלט.
ואתה תאסוף אותי אלייך. כמו שרק אתה יודע.. וכל מה שאני אחשוב אליו זה שאני מלכלכלת לך את החולצה הלבנה.
משיכת אף. ועוד אחת. והנה אני נושמת שוב.
ואז תתרומם, יד אחת בשיער שלי.. ותמשוך אותי לעבר החדר.
תסתכל לי בעיניים ותדע שמה שאני צריכה עכשיו זה לכפר.
על המילים שלי.
על ההתנהגות שלי.
על האנוכיות שלי.
אני צריכה שתיקח.
מה שאתה צריך.
כמה שאתה צריך.
תן לי להרגיש ראויה שוב.
🔥
שלושה שבועות..
מתגעגעת. אבל מחכה בשקט שכל כך לא אופייני לי..
כנראה שאני באמת מתבגרת.