"כל אחד זקוק להפוגה. הפוגה מחתיכת המסטיק הצמיגי, הדביק והתפל שנקרא החיים כפי שאני מכירה אותם"
"את מתכוונת לשגרה? לקום ב06:30, לצחצח שיניים, לצפור בפקקים, לשנוא את הבוס, לשלם משכנתא. הפוגה מזה?
זאת הסיבה שאת קשורה עכשיו למיטה של מישהו שצעיר ממך בחמש עשרה שנים?"
"לא, אידיוט" היא צחקה.
"אתה חושב שאם הייתי קשורה למיטות של נערים כמוך באופן קבוע לא הייתי זקוקה להפוגה מזה מפעם בפעם?"
אני אוהב שהיא מתגרה בי, אני אוהב את העובדה ששנינו יודעים שלנער האידיוט שעליו היא מדברת יש אפשרות לגרום לה להרגיש חרטה עמוקה על מה שיצא לה מהפה.
"הפוגה מעצמך?" אני שואל ומטה באגביות את הנר שאני מחזיק לה מעל הפטמה.
"אולי אתה לא כל כך טיפש אחרי ה..אאאהה..." היא נאנחת כששתי האצבעות שלי חודרות בין השפתיים התחתונות שלה.
"אל תעצרי את ההסבר" אני מתרה.
"הפוגה.. מהרציפות של להיות אני.." היא מתאמצת להמשיך את קו המחשבה ומפתלת את הגוף שלה עד כמה שהחבלים מאפשרים לה. "מי ה'אני'... לא ממש משנה...מה שכן משנה... הוא הצורך להחליף... זהות אחת לאחרת..." היא לא מצליחה להמשיך את המשפט.
"הבנתי, הנפש שלנו לא אוהבת להיות כלואה רק בסיפור אחד." אני אומר ומוציא ממנה צעקה רפה כשאני שולף בבת אחת את האצבעות מתוכה. "אז דיבוק, או הפרעה כמו פיצול אישיות לדוגמא, זה אותו הצורך שפשוט יצא מכלל שליטה?"
היא מחייכת. "עכשיו כשהבנת את זה, אתה מוכן לפצצה הגדולה. הסיבה האמיתית שכל החיים האלו בכלל מתרחשים, המשמעות הגדולה של הכל היא.."
אבל לצערי את סוף המשפט ואיתו את משמעות החיים כבר לא הצלחתי לשמוע בגלל שהזין שלי כבר היה לה עמוק בתוך הפה.
