לפני 4 שנים. 2 בינואר 2020 בשעה 21:00
אני מתחיל מהסוף.
הסוף הוא כמובן מוסר ההשכל מהסיפור הזה והוא התמצית של כל הנאמר:
אנשים יקרים, תעשו סשן מתהפך.
זו לא הפגישה הראשונה שלנו, ובכל זאת כשאני נכנס לחדר יש לי פיק ברכיים קל. אני לא רגיל להיות נשלט, בטח לא של מישהי שעד כה יצא לי לשלוט בה. אמנם היא שולטת מנוסה מאוד, אבל זה שינוי מהותי של כל הדינמיקה ביננו.
אני נכנס והיא נחמדה וחותכת ביחד- תתפשט, תחכה לי ערום על הברכיים ליד השטיח עם מבט מושפל. אני מהנהן במה שהיה נדמה לי כנונשלנטיות, אני לא סגור על זה כי הלב שלי דפק בקצב מטורף.
אני ממתין לה שתשוב וכל הגוף שלי בסטרס. כשהיא מתיישבת על הכורסא ושמה עלי קולר הזקפה שלי כבר מתנוססת לראווה והיא לא מחמיצה את ההזדמנות להשתעשע קצת עם הצעצוע החדש שבבעלותה. היא מעבירה את הרגל הנעולה בעקב על האיבר הזקור ומצחקקת למראה ההתפתלות שלי.
היא חגה סביבי ובוחנת את הסחורה החדשה שלה: "לא רע.. לא רע בכלל. ידעתי שהגוף שלך נפלא, אבל הרבה יותר מתאים לך להיות על הברכיים. גם ככה אתה גבוה מדי. תצמיד את הידיים מאחורי הגב."
אני בולע את העלבון בשקט ועושה כדבריה. האזיקים ננעלים לי על הידיים ועוד לפני שאני מספיק להתרגל לתחושה הקרה על העור נוחתת לי צליפת שוט על החזה.
"מה עם תודה?"
אני עונה תודה בקול רפה וההצלפה הבאה לא מאחרת לבוא.
"תשאר זקוף, אל תזוז אפילו טיפה."
עוד אחת, ועוד אחת.
אני עושה כמיטב יכולתי.
היא עוצרת, מחזיקה בקולר שלי ומקרבת אותי אליה. אני נחנק ונטרף. היא סקסית תמיד, אבל השמלה שהיא בחרה הפעם היתה יוצאת מן הכלל. אני מנסה לגנוב מגע של הגופים שלנו אחד בשני והיא מורידה לי סטירה בתנוחה כל כך אינסטינקטיבית שלוקח לי רגע להבין מה קרה.
"אתה רוצה לגעת בי?"
"מאוד" אני עונה.
אבל במקום תשובה היא שמה לי כיסוי עיניים. אני מחכה בדריכות מתוחה למכה הבאה אבל היא ממאנת לבוא. כעבור רגע היא משחררת לי את יד אחת, ואת השניה קושרת לזוג אזיקים אחר שנוסף לי על הרגליים.
"אתה מוזמן לגעת"
אני מתקרב בחשש ובעיוורון ונוגע ברגל שלה ומקבל מכת חשמל. ממנה. מהגוף שלה עצמו.
נסיון נוסף מחשמל אותי שוב ואני נוגע ומתייסר תוך כדי.
"למה רק אני מתחשמל?"
"גם אני מתחשמלת אדיוט, אני פשוט עד כדי כך יותר חזקה ממך"
אני ממשיך לנסות להתרפק עליה ולחטוף מכות חשמל תוך כדי.
"מספיק"
היא מעמידה אותי ומתחילה להתעלל לי בביצים. אני מסוחרר מהכאב ומההשפלה אבל מנסה לספוג בשבילה את הכל.
ופתאום אני נזכר בעובדה שהיא סבלה ממנו דברים חמורים בהרבה מקצת כאב בביצים, אני מוצא תעוזה ומתחיל להתחצף.
"את בטוחה שאת לא רוצה גם ללקק קצת?"
היא מסתכלת עלי במבט שאני מזהה מיד מהרגעים שאני נותן לה לבחור בין עונשים, היא מתלבטת איך להגיב. ואני מנצל את הפרצה:
"את יודעת שאת רוצה, למה להתנגד לזה?"
היא מוחצת לי את הביצים ואני מתקפל לשניים.
"תתיישר."
אני מתיישר במאמץ אבל מחייך, הביצים שלי עדיין אחוזות באחיזת ברזל.
היא משנה גישה פתאום, בבת אחת. היא עוזבת אותי והולכת להביא משהו כשאני נאנח בהקלה וכאב. הקולר מושך אותי פתאום למטה וכשאני יורד משהו מכסה לי את העיניים. היא גוררת אותי מהקולר בעיניים עצומות ומשכיבה אותי פתאום על משטח לא מוכר. אני שומע רשרוש ונעילה והצוואר שלי נלכד בשרשרת שמקבעת אותי לרצפה. כששאר הגפיים שלי מוצאות גורל דומה אני מוצא את עצמי שוכב על הגב. כמה מגוחך אני בטח נראה עכשיו, פסוק על הרצפה לרגליה בלי שום יכולת להגיב לכלום. היא שומעת את המחשבות שלי וצוחקת צחוק קצר ומסומן. אני מרגיש את החזה שלי נמחץ כשהיא מתיישבת עליו והזין שלי מתעבה כשהיא פתאום מחזיקה אותו. בלי שום הכנה מראש היא מתחילה לאונן לי במרץ. הגוף הכבול שלי מתחיל להגיב, הרגליים מתחילות לנוע באי שקט וקולות רפים בורחים לי מהפה מבלי הסכמתי. "אתה יודע, נזכרתי פתאום איך מרווה (שם בדוי) זרקה אותך. בטח זה בגלל שאתה די משעמם סך הכל." היא עוזבת את הזין שלי בבת אחת ומשאירה אותו זקוף ומשתוקק. היא יודעת שמה שהיא אמרה, לא רק שהוא נבזי, הוא גם לא נכון. אבל זה לא מונע את התגובה שהיא רצתה, היא נגעה בעצב חשוף. שוב, מאוננת לי בזמן שהיא זורה מלח על הפצעים ואז מפסיקה. בפעם הרביעי אני מבקש לגמור. היא מפסיקה לגעת בזין שלי באותו הרגע וקמה. אני נשאר תלוי באמצע שיא של חשק מיני. כל כך בא לי להמשיך בעצמי אבל אין לי איך. היא נעלמה, הדקות עוברות ואני מתחיל לתהות מה קורה. הגוף שלי מאבד את שאריות האדרנלין שזרם בו, והזין שלי חוזר לגודלו הטבעי.
אחרי זמן שהרגיש לי בין דקה ל 20, אני שומע אותה חוזרת, האזניים שלי מנסות לקלוט רמזים לבאות כפיצוי על העיוורון הזמני. את התשובה דווקא חוש המגע מביא. כלובון. היא מלבישה על הזין שלי כלובון. הוא מגיב בהתקוממות בנסיון להתקשות ולגדול לפני שהיא מספיקה להכניס אותו בין הסורגים הקטנים אך לשווא.
היא מתירה אותי מהכבלים, מוליכה אותי מעט ומורידה לי את כיסוי העיניים. אני ממצמץ מהאור ורואה שאני עומד מול מראה.
הדמות שנשקפת אלי, עם הידיים האזוקות עדיין, הקולר והכלובון הורוד מעבירה בי צמרמורת. אני מרגיש מסורס וסקסי בו זמנית.
"טוב חור, הגיע הזמן שלך לשמש אותי קצת"
היא מורידה אותי על ארבע מול המראה.
"אל תוריד את המבט"
החור החשוף שלי מרגיש מגע קריר של חומר סיכה ואז משהו שנדחף אליו בכוח ומוציא ממני קולות שנמצאים הרחק מחוץ למנעד הטבעי שלי.
זה אינטנס בשבילי, ואני מבקש שתאט.
היא מגבירה ואני מרגיש שהגוף שלי לקראת קריסה.
"זה נעים לך חור?" היא שואלת בנימה אימהית.
"אני..לא.. יודע" אני מתנשף.
היא מוציאה את הצעצוע ומכניסה אצבעות במקום, היד השניה שלה מחזיקה לי את הזין שמנסה להתפקע דרך הסורגים.
אני מתכנס לרגע לתוך עצמי, וחושב שדווקא עכשיו, כשאני בנקודה העלובה ביותר שיצא לי להיות בה מזה זמן, זהו רגע טוב להפוך בו את הסשן.
אני מזדקף והיא מתבלבלת ומרפה ממני, האצבעות שלה מחליקות החוצה מתוכי. אני מסתובב וכורך את הידיים האזוקות שלי מסביבה.
"השיעור החופשי שלך נגמר מתוקה, את צריכה לחזור ללימודים"
"תסתום חור, מה אתה חושב שאתה עושה?"
אני מהדק את האחיזה.
"את קיבלת את ההזדמנות שלך להוכיח את עצמך, היא נגמרה. את עשית עבודה טובה, אבל לא מספיק כדי להשאיר אותי ככה."
היא מנסה לסטור לי, אבל הידיים שלה מסתבכות בשלי. אני לוחש לה לתוך האוזן:
"שנינו יודעים שהסיפור הזה כבר אבוד לך, חבל לאבד על זה נשימה."
"אני לא רוצה.. אהבתי לשלוט בך, לא רוצה להפוך."
זה גורם לי לחייך.
"תשחררי לי את האזיקים"
האחיזה שלי חזקה לה מדי, והנסיונות שלה להשתחרר הופכים לרפים יותר ויותר.
"אני לא רוצה את זה, אני משחררת אותך ואתה הולך"
"אין בעיה, רק אראה לך קצת קודם כמה טעויות שעשית ואז אני אלך בלי התנגדות"
היא מתרצה בחוסר חשק, ופותח לי את האזיקים עם המפתח שמתחבא בין שדיה.
הכבלים יורדים ממני ועולים עליה באותה הנשימה.
היא משמיעה קולות רכים של התנגדות, חיה שיודעת שהיא כבר נלכדה.
"ועכשיו, אם תואילי בטובך מתוקה להוריד ממני את שאר הצעצועים שלך"
היא מורידה ממני את הקולר בידיים רועדות מעט.
ויורדת על הברכיים כדי להוריד את הכלובון הורוד, שנינו יודעים שזאת נקודת התורפה האחרונה שלי והיתרון האחרון שלה.
אני רואה את הזיק בעיניים שלה ויודע שזה לא הזמן לקחת סיכון.
אני מחזיק אותה בשיער, ודוחף את הראש שלה בין הרגליים שלי ככה שהוא מוחזק היטב בין הירכיים שלי. את הכלובון היא פותחת מבלי לראות, הראש שלה דחוף מתחתיי.
"יופי עכשיו אפשר להתחיל בשיעור" אני מחייך.
"לקח מספר אחת: אל תשאירי למזל שום דבר שאת לא בטוחה לגביו. אם את מחזיקה אותי מהביצים, אני צריך שתהיי במצב חסר אונים. לפתוח כלובון? רק כשאת לא מסוגלת למנף את זה."
היא מהנהנת.
אני לוחץ את הלחיים שלה פנימה והפה שלה נפתח בכוח.
"לקח מספר שתיים: בקולר זוכים, לא מקבלים סתם ככה."
אני דוחס את הפה שלה באיבר הזקור למחצה שעוד מתאושש מהכלובון.
היא נחנקת, היא אף פעם לא הצליחה באמת להכיל אותו. אחרי רגע היא מושכת את הראש אחורה ופולטת
"אני לא רוצה את הקולר בכלל."
"לא מתוקה? את לא רוצה?" אני שואל ברוך.
את מעדיפה להיות סתם חפץ שכיף להתעלל בו?"
אני פונה לקיר ולוקח משם את השוקר. אלוהים כמה שהקיר שלה מאובזר, תענוג.
היא נחרדת. "מה קרה? כשזה לא את שולטת בשוק את כבר לא כל כך בעלת סיבולת?" אני משועשע.
אני מעביר את השוק מבלי להפעיל אותו על המחשוף שלה.
היא מתכווצת. "לא! די! אתה יודע שזה לא מה שסיכמנו" היא צודקת. היא באמת הגדירה את זה כגבול לפני הסשן, בלי חשמל בפלג גוף עליון.
אני ממשיך להעביר את השוקר על כל נקודה חשופה שלה, והיא יוצאת מהכלים. "זה לא מצחיק, תפסיק! זה מסוכן!" אחרי שאני מחייך, השוקר עובר על הפנים, החזה, הדגדגן ובעצם כל נקודה שהבהילה אותה כהוגן, והיא מבוהלת עד מוות. אני מרחיק את השוקר, מבלי שהוא הופעל אפילו פעם אחת.
"לקח מספר שלוש: לא צריך להכאיב כדי לבסס עליונות, משחק מחשבה עושה עבודה טובה בהרבה."
היא בוערת מבושה וזעם, הטריק הזה הכעיס אותה מאוד, שזה מעולה.
"עכשיו, את רוצה לזכות בקולר ולהתנהג כמו ילדה טובה? או שעדיין לא הבנת שבשלב כזה או אחר את תשחקי לפי הכללים שלי." הנימה העדינה והחביבה שבה אני אומר את הדברים מכעיסה אותה יותר, אבל עושה רושם שהיא הבינה מה מחכה בסוף התשובה השלילית.
"אני רוצה את הקולר שלי בבקשה"
"אז תזכי בו" אני אומר בנימה מעודדת ששמורה לכלב שלמד לעשות צרכים בחוץ.
היא מכניסה את הזין שלי לפה שלה, ואני רואה שהיא מתאמצת שהוא יכנס, לפחות רובו. אחרי רגע היא פולטת אותו בקולות חנק.
"אם תרצי לקבל קולר, כדאי שתלמדי להיות טובה יותר. את לא יכולה לפלוט אותו מבלי רשות. תוציאי קצת, ותבקשי רשות."
היא מנסה שוב, והפעם כשהיא יוצאת החוצה אני מחזיק אותה מהשיער ככה שהיא לא יכולה להוציא אותו לגמרי. היא מתפתלת ומייבבת ומנסה לצאת אבל לשווא.
"תבקשי רשות"
הנסיון הראשון שלה לדבר מגומגם ובלתי מובן.
"לא הבנתי מה את רוצה מתוקה"
רק בפעם הרביעית אני מצליח לשמוע "אפ..שר לצאת... בב..ק..שה?"
ונותן לה רגע לקחת אוויר. היא גומעת אותו בעיניים דומעות ואני כבר מחזיר אותה שוב למלאכה.
בפעם הבאה היא כבר משתפרת, ובפעם שאחריה אני כבר לא צריך להחזיק אותה.
"כל הכבוד מתוקה! זה ממש מרשים!"
וחיוך קטן מפציע על השפתיים שלה.
"עכשיו את כבר ראויה לקולר שלך"
אני מהדק לה אותו על הצוואר, והיא, יחד עם הרתיעה ממנו, גם מראה סימנים של גאווה קלה.
אני מנשק אותה נשיקה ארוכה עד שמשהו בגוף שלה מתרכך ונמס קצת.
"זה היה לקח מספר ארבע: גמול על התנהגות חיובית."
אני הולך לרגע לקיר המאובזר ולוקח מצבטי פטמות חמודים למראה. אני מצמיד את המצבטים אליה והיא מתנשפת צוחקת בכאב.
"לקח מספר חמש: כאב גם הוא סוג של גמול חיובי."
הכעס עולה ממנה בצורת חיוך, לא מספיק שאני מלמד אותה כאילו היא לא סטודנטית מצטיינת לפסיכולוגיה, אני גם מקשקש שטויות.
היא פותחת את הפה כדי לומר משהו ואני מוריד לה סטירה.
"מה אומרים חמודה?"
"אתה מקשק.." הסטירה תופסת אותה באמצע משפט.
"מה אומרים חמודה?"
"תודה.." היא עונה והלחיים שלה אדומות באופן שמשווה לה מראה מבוייש וסמוק.
"מצויין, אפשר לעבור הלאה. לקח מספר שש: כעס זה ביטוי של אגו, אגו צריך לשבור."
"אגו- כיף לשבור." אני מוסיף.
אני מושיט יד לכיסוי העיניים שעוד היה זרוק שם אחרי שכיסה את העיניים שלי.
"ועל הדרך לקח נוסף, תמיד טוב להשאיר מקום לצחוק הגורל." אני קושר את כיסוי העיניים.
היא עדיין על הברכיים שלה על השטיח הנעים, אבל כנראה שכבר כואב ולא נוח לה, מצויין, היא לא צריכה להחזיק מעמד עוד הרבה. אני נותן לה להתבשל עם העיניים המכוסות דקה קלה. ואז מתחיל לגעת באביזרים השונים שעל הקיר, באופן שישמיע קצת רעש. כצפוי, הגוף שלה מגיב לכל קרקוש או הצלפה בצורת רתיעה מבוהלת. גם כשכלום עוד לא נגע בה.
בלי שום התראה מראש אני מצליף בשד שלה, שעוד אחוז במצבט. היא קופצת בבהלה וצעקה. עוד חצי דקה, צליפה בירך הפנימית, ורגע קל אחרי סטירה.
בשלב הזה הגוף שלה כולו מכווץ ומתכונן למכה הבאה, שהיא לא יודעת מתי תגיע. דווקא אז אני מנשק אותה ברוך על השפתיים, ואז מלטף לה את הפנים בעדינות.
"את רואה מותק? חלק מהעניין הוא חוסר הידיעה. אם את מצפה לכאב, זה נחמד. אבל אם את לא יודעת למה לצפות.. תראי מה קורה לך"
"את מחזיקה את עצמך מכווצת למכה הבאה אבל אז מגיע ליטוף רך בין הירכיים, ואת עוד לא מספיקה להתענג עליו ונוחתת עליך סטירה שמשאירה אותך בלי מילים"
אני ממשיך לגעת בגוף שלה בצורה שממוטטת לה את כל שארית הוודאות. עבודת אצבעות מהירה, נשיכה בירך, הצלפה בחזה, סטירה, ליטוף, שריטה.
אחרי כמה דקות הגוף שלה מתחיל להגיב אחרת. היא מתמסרת למגע, באשר הוא.
"וככה חמודה, שוברים אגו." אני מפטיר.
אני מוריד לה את כיסוי העיניים ומעמיד אותה לרגע מול המראה, שתבחן את שלל הסימני האדומים על הגוף שלה. היא לא אומרת כלום, אבל זה נחמד לראות את זיק התשוקה שנדלק לה בעיניים.
"הגיע הזמן לעוד קצת צחוק הגורל. זוכרת שישבת לפני מה שנראה כמו עידנים על הכורסא שלך, כשאני הייתי למרגלותיך כעושה רצונך? אז הגיע הזמן שתחזרי לשבת בה, ואני אחזור לשטיח." היא מביטה בי מבולבלת. אני אוחז אותה מהקולר, ומוביל אותה לכורסא ומושיב אותה עליה. לוקח את האזיקים שמחוברים לה לידיים, אוסף חבל מהמבחר וקושר את הידיים שלה מעל הראש למשענת הכורסא. מפשק את הרגליים שלה וקושר כל אחת לרגל כורסא אחרת, לא לפני שאני מוריד לה את התחתונים. היא בחוסר אונים מוחלט כרגע, בלי שום יכולת לזוז יותר משינוי קל בזווית של הגוף. אני יורד על הברכיים על השטיח, ככה שאנחנו בגובה זהה יחסית, מושך את האגן שלה מחוץ לכורסא ומחדיר אליה את הזין שלי ללא גינונים נוספים. הפה שלה נפער בעונג, ותדהמה ואני מנצל את המצב כדי לדחוס לשם את התחתונים הספוגות שלה.
אני מוציא את הזין מתוכה באותו אופן שבו הכנסתי אותו, בתנועה חלקה והחלטית. היא מגיבה בגניחת תסכול שחנוקה בתחתונים שלה.
"אנחנו נשחק משחק עכשיו, אני קורא לו pain & gain. את רוצה להמשיך להרגיש את הזין שלי? אז את תצטרכי להעלות את סף הכאב בשביל זה."
אני נכנס אליה שוב, היא רטובה כל כך שזה כמעט מצחיק. תוך כדי שאני נכנס אני מסובב לה את מצבטי הפטמות באכזריות. היא חצי צורחת חצי גונחת בכאב. "אם את רוצה שאני אפסיק, תנידי בראש שלך." היא מתאפקת עוד רגע ומנידה בראש בפראות. אני עוזב את הפטמות ויוצא מתוכה, הגוף שלה מתכווץ במחאה על הזין שנעלם ממנו. אני מוציא את התחתונים מהפה שלה ושואל "שוב?"
"כן, בבקשה"
הפעם אני חונק אותה, ולא רק נשאר בתוכה, אלא מזיין אותה. היא מחזיקה מעמד כמעט דקה עד שנגמר לה האוויר והיא מנידה בראש. אני מרפה ויוצא באותו הרגע. מזל שהיא נשברה, כל הסיטואציה כמעט גרמה לי לפלוט, וזה היה הורס את הכיף אם הייתי זה שיוצא.
"אפשר בבקשה שוב?" היא שואלת.
"כן, כל מה שאת צריכה להודות הוא שאת הזונה הקטנה שלי. לא שולטת, לא דומית. אלא רק זונה, קטנה, שלי."
"אני הזונה הקטנה שלך." היא לוחשת בבושה.
בפעם הבאה אני חוזר לפטמות, היא כאובה מהם בצורה שנוראית לה ומחרמנת אותי.
אחרי פעם נוספת אני כבר חרמן מדי, בא לי לגמור בתוכה. אני עוצר ומרפה מבלי שהיא מבקשת.
"מספיק, הגיע הזמן שאני אזיין אותך באמת, ולא רק במשחק."
אני מתיר אותה מהכורסא ולוקח אותה למזרן שעליו היא השכיבה אותי בזמן האדג'ינג. היא מנסה להיות ילדה טובה ולהישכב עליו, אבל אני הופך אותה. "על ארבע, זונה קטנה." היא מתהפכת ועומדת על ארבע בגוף מתוח, להראות שהיא עושה רצוני. אבל אני מתקן אותה שוב. "זונות כמוך, אסור להן להרים ראש, זה מסוכן בשבילן." אני לוקח שרשרת ברזל קצרה ובעזרתה נועל את הקולר שלה כמעט צמוד למזרון, הראש שלה מושכב עליו מבלי יכולת לזוז.
אני מוציא מהמגירה שאני כבר מכיר את הבאט פלאג, מסכך אותו היטב ומחדיר אותו בעדינות נחושה. המראה שלה עם הפלאג והראש הכפוף והתחת המורם זה כבר יותר מדי בשבילי, אני חייב להיכנס. "התרגלת לפלאג? את מוכנה זונה קטנה?"
התשובה מגיעה חיובית, ואני נכנס. הכל צפוף יותר בגלל הפלאג והגניחות שלה נשמעות כאילו היא גומרת רק כשנכנסתי. אני מתחיל לזוז בקצב הולך וגובר והגניחות שלה איכשהו הופכות לעוצמתיות אפילו יותר. בשלב שבו הגניחות כבר יותר קרובות לקולות של בכי מאשר כל דבר אחר, אני גומר, בקול רעש גדול, עמוק בתוכה. מתיר אותה ואנחנו מתנשקים נשחקה ארוכה ומיוזעת ואחרונה לסשן הזה.
אז המוסר ההשכל של הסיפור הזה מיועד לכל הדומים והדומיות, הכלבים, הכלבות, האדונים הגבירות, המלכות, העבדים, השפחות, החתולות, הלביאות, האבות, האימהות, הילדים והילדות באשר הם:
אל תוותרו על סשן מתהפך.
גילוי נאות: הסיפור הזה הוא הגרסה המלאה יותר של הפוסט הקודם. הרגשתי שהפוסט הקודם נכתב בצורה לקונית מדי, מה אתם אומרים?
