חברה שעבדתי בה כ"כ הרבה שנים, בכ"כ הרבה פרוייקטים. לקחתי כ"כ הרבה לעצמי ולמדתי כ"כ הרבה על עצמי בזמן הזה. לפעמים היו תחושות קשות כלפי ההתנהלות, לפעמים תחושות מדהים על ההזדמנות.
והינה אני פה שוב. חוזרת לקפיטליזם טהור עטוף בצבעים של סגול וצהוב ואנשים מחייכים. תארים כמו best place to work ו..
עברו שעתיים ביום הזה, כבר איפסתי ססמאות לאנשים, ביצעתי הפעלות מחדש, שומשתי כאשת תמיכה טכנית, אה וגיליתי שאני הותיקה ביותר בקבוצה. בינתיים לא ראיתי את הבן זונה אבל כן ראיתי לא מעט אנשים שעבדתי איתם או לצידם במהלך השנים.
מדהים אותי הקטע הזה... להבין כמה זמן אני כבר כאן וכמה אני עדיין מרגישה כאילו הרגע נחתתי פה.
עוד שעתיים עברו. בגלל שאני re-hired אני משחקת בעיקר סנייק בגוגל. אפילו שברתי את השיא של עצמי מ31 ל59 נקודות.
אני רוצה את הגוש... לחבק אותו, להתכרבל איתו, לשמוע את הנחירות הקטנות שלו ולקרוא לו לבוא בהפסקת הצוהריים להתכרבל על הספה. גם כל החזרה הזו לחברה הזו.. ההכנות שעשיתי לעצמי.. סעמק זה מבלבל!!!
אני אוהבת את אתונה, את החיים שלי כאן, את השגרה והשובר שגרה, הרחובות והאנשים והבלאגן וה τι κάνεις? Καλά ευχαριστώ. פרדו קפוצ'ינו וזוהמה עירונית אירופית...
Why I cannot have both? כי לא הכל בחיים מגיע טושי... יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע.
וזהו, עוד כמה שעות עברו עכשיו אני על הספה בבית, הכלב קיבל רוצים בבכי מעט שדבר את הלב והמון התרגשות. לא עשה צרכים בבית ונראה שהיה סה"כ כלב טוב כפרה עליווו.
ואני...? גם אני הייתה ילדה טובה היום, מבטיחה 🤭😉
אני לא ממש מבינה את הטעם בפרסום הזה, אבל אני מנסה משהו חדש של כתיבה מתוך חוויה ולא רק מה שנבנה לי מראש בראש (ויש... יש הרבה שנבנה לי בראש)
נכתב עליך יותר מידי חתיכת חיקוי עלוב של רוקסטאר...
אם נשארת באותה מקום עבודה.. סעמק זה גם המשרד שלך שם.
יומיים טושי יומיים.
אחד מהפעמים הראשונות שעלו ברשימה המקורית הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני קופאת. בחור שיצאתי איתו לכמה דייטים.. משהו שם.. הרגשתי לא נכון ולא טוב ולא.. לא. ואין סיבה הגיונית למה לא פשוט הרגשתי שהוא לוחץ אותי לפינות בשיחות ו..
כשלוחצים אותי לפינות הקוצים יוצאים ואני עוקצת, דרמטית ולפעמים בלי להסביר הרבה, נעלמת. אז כשפתאום הופיע מולי באמצע הופעת רחוב בלילה כשאני מעט שיכורה ועם חברות - קפאתי. לא הייתי מוכנה לזה ולא הצלחתי להגיב.
חברה אחת דיברה איתו והשנייה קלטה שאני לא איתן ומהר זרזה את עזיבתו.
אני לא רוצה לקפוא אם יצא לי לראות אותו במשרד ביום חמישי. לא מגיע לו הקיפאון שלי. לא מגיעה לו שום תגובה שלי אבל.. האם אני מוכנה להסתיר? להסתיר את הגועל, הפגיעה.
הרי אם יראה אותי, הוא ישלח שוב הודעה.
משהו מרגיז כזה כמו "so you're not talking to me?"
לא מה יש לי לדבר איתך? הבהרת שאתה לא לוקח אחריות על חציית גבולות מולי ואתה מצפה שאמשיך כאילו כלום?
But we had fun, we deserve better Tushi.
לא כיף לי כשאתה עושה משהו שאמרתי במפורש שאני לא בעניין שלו. לא מגיע לי גבר שמזלזל ככה בגבולות הבודדים שלי.
Common babe, we need to have a verbal conversation, come over
אני לא רוצה להיגרר לשיחה איתו שוב. לך תזדיין. עם הלנה או בלי, זה ממש על הזין שלי.
אני אפילו לא רוצה לפרסם את זה כי לא מגיע לך שתמשיך לשבת לי בראש ככה. ברוב הימים אני לא חושבת עליך, על מה שעשית לי, על השריטות הקטנות שחידדת בי.
You know Tushi, mornings with you are unbearable - משפט שיקח לי זמן לשחרר ממנו...
אז רק שתדע שהשתנתי לך במרפסת כי לא עמדתי בהמתנה וריפדתי הכל בקרטון בזמן שדיברתי עם הבסטי בוואטסאפ ואתה חירבנת בשירותים, מקווה שזה הסריח לך חודשים אח"כ בלי שתשים לב.
בחייאת האלים, אלוהים או מי ששם למעלה משחק בי סימס, תעשה שזה יהיה אחד מהאירועים שאני אובר מתכוננת אליהם ובסוף לא יקרה כלום.
קראתי פה פוסט לא מזמן על כמה מדליק זה אבות שקולעים שצמות ויודעים דבר או שניים על המחזור (לא מזמן ביחס לכתיבת מילים אלו), ואבא שלי היה בדיוק כזה.
כשנולדתי אבא שלי כבר היה בן 41 ועם רקורד של שלושה בנים, קריירה בעליה ולא מעט תחביבים. אבל עדיין בשנותיי הראשונות הוא ניסה להיות נוכח כמה שיכול. לקח אותי לטיולים בדיונות, הרים אותי על הכתפיים בג'אז בים האדום באילת, חוזר תשוש מהעבודה ומלמד אותי שחמט, בימי שישי אוסף אותי מהגן ותמיד תמיד זה שמכין את הסנדוויצ'ים בבוקר.
אני זוכרת שבת אחת, אולי הייתי בת 8, הוא עשה בילדאפ רציני על נסיעה לגבעה מיוחדת ששנינו ממש נהנה. אני זוכרת נסיעה ארוכה, מתישה, משעממת ממש - עד שהגענו לגבעה קטנה ליד הרי ירושלים, הפולו המשטרתית הקטנטנה החזיקה את כל העליות והירידות האפשריות. חנינו, עלינו, הסתכלנו - "יאללה טושי בואי הביתה". הסתכלתי עליו בבלבול.. אתה רוצה להגיד לי שנסענו את כל הנסיעה המשעממת הזו בשביל 5 דקות??? "כן, מה עוד יש לך לראות פה? הינה עץ, זה ממול הר, כל השאר פה זה שדה, מאחורייך יש כביש" וחזרנו הביתה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, יש מצב שאמא שלי רצתה פשוט זמן של שקט 😂
טיולים עם אבא שלי תמיד היו מעשירים ומלמדים, הידע שלו במשך שנים היה כמו אנציקלופדיה בלתי נגמרת שכולנו היינו בהלם ממנה. אבא שלי ניצח מהספה את "מי רוצה להיות מיליונר" אולי 7 פעמים, אפילו כעסנו קצת שהוא לא נרשם וחוזר עם הכסף. "תגידו לי מה יש לכם? מה יש לי לעשות שם? מה רע לכם עם מה שיש עכשיו?"
אני הייתי אחת הסיבות המרכזיות לבחירתו של אבא שלי לצאת לפנסיה מוקדמת. הוא תמיד אומר שאם היה ממשיך אז כנראה שהיה מפספס אותי והוא לא רצה. אז בפנסיה הוא למד לקלוע צמות, למד את ההבדל בין טמפון נורמאל לסופר (לא באמת, צריך להגיד לו מה הציור/צבע וזה עוזר). אבא שלי היה מחכה עם ארוחות צהריים (עד שהתחלתי לקחת ריטלין ונגמר התיאבון) ולוקח כל בוקר לבית הספר - ברוב המקרים גם חזרה. המורה לאנגלית בכיתה ח' תמיד חשבה שאני מעשנת בגללו, הסיגריה חייבת להיות ביד ימין כי הוא מאפר למאפרה ולא לבחוץ - זה לא חוקי. אז התמלאתי ריח של סיגריות עוד לפני שהריטלין התחיל להשפיע.
לאבא שלי יש גישה מעניינת ובריאה לחיים. כשהייתי צעירה הייתי שואלת אותו המון שאלות "מה אם?" מה אם סבא וסבתא היו מחליטים לעבור לארהב ולא לעלות לארץ? מה אם הוא היה נשאר נשוי לאשתו הראשונה? מה אם הייתי נולדת נוירוטיפיקלית? מה אם רבין לא היה נרצח? המון המון מה אם? תמיד הייתה לו את אותה תשובה "טושי, אם לסבתא היו גלגלים אז לסבא היה מנוע. מה זה משנה מה אם? למה להתעסק בכלל בזה? אני לא שם אז למה אני צריך בכלל להעסיק את עצמי במה אם?" והייתי מסבירה שזה מעניין להבין עם עצמך מה היית עושה באיזו סיטואציה - "אבל זה לא רלוונטי! את יודעת בוודאות להגיד שתפעלי ככה? שלא תחליטי אחרת? שלא תרגישי אחרת? אין מה להתעסק במה שלא קיים."
אבל אבא, מה אם אכשל? "שוב את מתעסקת במה אם? ואם לא תכשלי? למה את תמיד מסתכל על ההכי גרוע שיכול לקרות? דיי שתחררי מזה" הוא אף פעם לא מצפה לתשובה, זה לא משנה מבחינתו, ואולי הוא צודק.. הוא כנראה צודק...
במאי 20 אבא שלי עבר הסרת גידול סרטני בריאות. הוא אובחן כמה חודשים לפני כן ובמאי ההוא חתכו לו חצי ריאה בערך. ממש חודש בערך לפני שעזבתי את הארץ. לא ידעתי להסביר בזמנו את האפתיות שחשתי כלפי האירוע.. "עבדתי על אוטומט" אבל.. גם לא.. פשוט לא פחדתי.. נראה לי.. ביוני 24 הוא שוב עבר ניתוח כזה, הפעם הריאה השניה. שוב כחודש לפני שאני עוזבת את הארץ. גם אז הייתי באותן תחושות של.. מה שיהיה, יהיה. ברור שאני לא רוצה שיקרה משהו אבל אין לי כ"כ שליטה על זה.. הוא ילד גדול, בוחר להמשיך לעשן גם עם שלושת רבעי ריאה (אולי פחות) ומה אני כבר יכולה לעשות? מעדיפה להעביר את הזמן איתו בכיף ולא כעס... לחיות בכאן ועכשיו כשהוא עוד כאן וצלול.
שבוע לפני המעבר הראשון שלי לכאן תפסתי אותו מעשן. את הניתוח הוא עבר בסוף מאי, אני עברתי לאתונה בתחילת יולי -והוא, תפסתי אותו בחדר העבודה שלו מתחבא כמו ילד בן 16 עם הסיגריה😂
הוא גם קפץ כמו ילד בן 16 כשקלט אותי 😂😂 באמת זה היה מצחיק... מי היה מאמין שככה היוצרות יתחלפו 😂
במקום אמרתי לו שהכל טוב, שהוא ילד גדול, שאני לא הולכת לריב איתו על זה כי אני מבינה אותו. אמא שלי ואחי יריבו איתו מספיק כשיגלו ולא ממני. (לקח להם שנה פלוס עד שעלו עליו. הייתי תופסת אותו בשיחות וואטסאפ נעלם לחדר העבודה וחוזר אחרי 7 דקות 😂)
אבא שלי טפו טפו עדיין חיי ובועט ומנגן ומתקן. נעשה טרח פולני זקן ומתלונן אבל עדיין מצחיק וחכם ובעיקר אוהב.
אבא שלי עדיין מתעקש לאסוף אותי מהשדה בכל טיסה ולהקפיץ אותי בחזור, גם אם זה ב3 לפנות בוקר. הוא עוקב אחרי הטיסות שלי מרגע ההמראה ועד רגע הנחיתה. לא רק שלי, של כולנו.
"מאמאל'ה כל עוד אני מסוגל, באהבה."
יש לי עוד הרבה זכרונות ממנו, גם לא מעט ביקורת.. אבל נראה לי שבתחום ההורים, קיבלתי את ההכי הכי הכי.
נ. ב.
שני קעקועים מוקדשים להוריי, בכנות הם לא בוצעו עם הקדשה כמו שהסיפור מאחוריהם, שזור בהם.
באופן מאוד מאוד מאוד לא מתוכנן, אקראי ואולי קוסמי, הם ממוקמים בדיוק באותה הרגל, אחד מעל השני כשהם בוצעו במרחק כמה שנים טובות אחד מהשני.
הקעקוע החדש יותר.. הוא לא קעקוע מתוכנן, אלא סקיצה שנדלקתי עליה. נדלקתי בלי להבין מה כ"כ מדליק אותי בה אבל עם תחושה עצומה שזה שלי. ורק כשבועיים אחרי שעשיתי את הקעקוע, שיר עלה בפלייליסט שלי שחיבר את הכל.
מה עושות האיילות בלילות?
בשנים הראשונות של חיי היה לאבא שלי חשוב שאלך לישון עם מוזיקה ושלא אהיה רגישה לרעש בשינה. הקלטת שמע הקבועה הייתה.. כמו גדולים של אריק איינשטיין. והשיר מה עושות האיילות, היה קבוע כדרך הירדמות ועד היום מזכיר לי את הרגעים שהיה מנשק במצח, מאחל לילה טוב וברקע האיילות בלילות.
אני בדרך כלל לא מעלה דברים לרשתות החבריות. התמונה האחרונה שהעליתי לאינסטגרם הייתה בפריז 2022 עם אמא שלי ובפייסבוק.. פפ לדעתי עוד לפני כבר הפסקתי (הלכתי לבדוק, שנה לפני ב2021, גם עם אמא שלי כשהיא באה לבקר אחרי שלא התראינו יותר משנה😅)
לא מעניין אותי כמה אנשים יאהבו את הטיול שעשיתי או את החולצה שקניתי. לא ממש אכפת לי אם הצופיפניקיות יסתכלו בסטורי שאף. פעם לא העליתי או האם העלק רוקסטאר מנסה להמשיך להציץ.
ואני מנסה לפעמים להבין אם עצמי אם באמת לא אכפת לי או שאני לא רוצה להתמכר לאובססיביות בדבר - ובכנות, לא אכפת לי... את רוב חווייתי אני בקושי מצלמת, נזכרת מאוחר מידי או מוקדם מידי ונשארת בעיקר עם הזכרונות הטובים.
המנוי הזה והפומו.. היו רגעים בין הכתובים פה שרציתי להוסיף איזו תמונה, אבל את האמת? אין לי חשק להיכנס ללופ של "מה להעלות היום?" רק בגלל שיש לי פומו מהזמן הקצוב.
I feel like everytime I open up, it's for the wrong reasons.
נו ו..?
מה נו ו..? מה את מצפה לניתוח עמוק?
את לא בוחרת מילים סתם. תחשבי שניה.
It's not for the wrong reasons... It's to people that doesn't want the same as you.
אוקיי, חידוד.. ו..?
מה ו יבולסת מוחות. כמה עוד את רוצה?
עד שזה יצליח לך. עד שתביני מה את ממחזרת שוב ושוב ושוב.
חפרנו בעבר. נגענו בערך ברוב הפעמים בהם לא הרגשת שווה, מוצלחת, חכמה או.. רגילה. את יודעת במה לא חפרנו?
הצופיפניקיות.
נגענו אבל לא חפרנו לעומק מעבר לפוסטים פזורים.
הניסיון הנואש שוב ושוב ושוב שיראו אותי, שיאהבו אותי, שיקבלו אותי כפי שאני.
האוטיסטית, המפגרת, הסתומה. זאת שצריכה כדורים כדי להתנהג, זאת שמוציאה את הציונים הכי נמוכים בחבורה.
זאת שתמיד יבחרו בין האחרונות.
הן שלא משנה מה, לא הייתי מספיק טובה בשבילן...
האנשים הראשונים בחיי שהעבירו אותי בגידה אמיתית. דחפו אותי החוצה בצורה ברוטלית, מגעילה ומזלזלת אחרי שסירבתי להמשיך להוריד מהרצונות שלי.
לא משנה כמה השקעתי כל השנים, בדקה האחרונה הן זרקו אותי כמו כלבה.
רעות, חברות, אהבת הארץ וחמלה.. כלום לא היה שם. מהצעיר ביותר ועד המבוגר ביותר.
הן כמעט כולן במקום שאת חולמת לעצמך.. מצליחות ומקסימות ואנשים טובים ו.. זה למה אני לא סומכת על אנשים שיהיו קרובים מספיק. תמיד הם יבחרו ללכת כשמשהו יותר מידי להם.
לפעמים זה מעוטר באופטימיות מיותרת - את תסתדרי, את מסוגלת.
Yes honey, I know.
לפעמים זה מלווה במלודיה מרגשת שאני צריכה לעשות את זה בדרך שלי ולא יעשו את זה בשבילי.
Sweety, I've been doing me forever, I don't need you to help me, I want you - and that is a huge difference. If you don't want to, don't expect me to come back again when I'm like this.
לפעמים חוזרת רק מילה בודדה שמעידה כמה אני יכולה להעמיק משהו - באסה.
Yup, that is a באסה.
ולפעמים זאת רק סירה קטנה.. שמסתירה תנוף ⛵
סגרי את היום ❤️ תאהבי את עצמך, את כולך - הטעויות, העומסים, הכאבים, ההתרגשויות, המועקה והתאווה. הם כולך את ומה שעושה אותך את. In English, español o עברית. C'est la même chose. וגם קצת מיוחד 😉
parts of me(28)
לפני חודשיים. יום שני, 16 במרץ 2026 בשעה 15:43
Hay días que no puedo más con mi cerebro. Todo va demasiado rápido, duele y… la soledad cubre mi alma.
Hay días que no me importa. Que soy la mejor versión de mí, de mis sueños, de mis sentimientos, de lo que quiero.
Hoy… no sé por qué hago todo esto. Por qué intento tanto algo que no creo que vaya a pasar.
אתמול חשבתי לעצמי איזה תירוץ אמצא הפעם כדי להשאיר את הכלב לבד?
חשבתי את זה בזמן שהשמש ליטפה את שדיי החשופים במרפסת.
כבר הרבה זמן שאני מהרהרת במחשבה לנסוע במטרו לתחנה רחוקה ולמצוא פארק חדש, אז החלטתי שזה תירוץ טוב מספיק ויצאתי להסתובב היום.
גופיה חצי שקופה מהודיס שנגזרה קצר קצר, ג'קט לכיסוי מלא בעת הצורך וג'ינס בגזרה גבוהה - יצאתי בידיעה שהפעם אני רוצה להגביל את עצמי במעשים. לא לחשוף לחלוטין במטרו, רק חולצה שקופה מעט ובפארק למצוא פינה נסתרת ואולי לשחזר מעט מחוויות העבר. לא רציתי יותר מחשיפת שדיים ומקסימום משמושם.
כבר כשנסעתי בקורקינט לתחנת המטרו הקרובה אליי אנשים שמו לב, קרצו, העיפו מבטים. במטרו עצמו היו יותר מידי קטינים וכיסיתי את עצמי עד שההמולה התפזרה ואז כבר אף אחד לא שם לב אליי.
הגעתי למרכז האולימפי באתונה, לפי המפה היה נראה כאילו יש שם פארק ענק - התבדתי. המון ילדים, המון המון, ואני - לא בעניין הזה בכלל בכלל. מצאתי לי פינה רחוקה מהם, גם מרחוק לא יבינו מה רואים לקחתי כמה תמונות והחלטתי אולי לחזור להרים ההם.
הגעתי חזרה לאותו מקום אז, ספסל ליד. מראש ראיתי שבמקום שממש רציתי לעצמי ישבו שניים ומעט התבאסתי, אבל לא מספיק.
השדיים שלי... היו חצי בחוץ, רק אנדר בוב כנגד הרוח הקרירה. הפטמות, לא ירדו מזקירותם מהרגע הראשון.
הם.. מוכרים.. מה הסיכוי? אני כותבת לחבר ואחד מתקרב. מדבר ביוונית ואני.. לא למדתי. הוא לא יודע אנגלית ואני מחרטות שאני מספרד.
מאז ה7 באוקטובר אני ספרדייה. זה עובד כשאיש שירות פתאום מדבר ספרדית ואני מצליחה לענות בחזרה בקלילות. לא מתביישת בישראלותי - נמנעת ממצבים מסוכנים כאישה במדינה זרה.
בכל מקרה, דיי מהר שאלתי אותו אם ירצה לגעת ואכן נגע. לא משמוש שווה במיוחד, קצת ביישני - בעיקר חרמנתי אותו. הוא שאל כמה פעמים אם אהיה מוכנה למצוץ או לגעת לו בזין, הפעם לא, מונו ציצים.
הוא הלך, וחזר עם פרח מהסוג שאני כן אוהבת 🌿 הלך שוב וחזר עם החבר
אני נשבעת שזה אותו בחור מאז. אני זוכרת אותו, את הזין שלו, את הטעם של הזרע שלי בפה שלי. הידיים האלו. אני אולי שרמוטה מסוממת אבל הזיכרון שלי לא עד כדי כך... עקום.
מה הסיכוי, ש4 שנים אחרי, בדיוק אותם שניים ימשמשו את השדיים שלי בקצב אחיד שוב? מה הסיכוי, שהשניים שקלטו אותי אז - מצאו אותי שוב היום, בדיוק באותו מקום? כנראה לא קטן אם חזרתי בדיוק באותה שעה למקום שסוחרי סמים כמוהם מבצעים החלפות 😂🤭
ההורים שלי היו צוחקים שאני "יורדת" למיטה מערימת הבגדים שעל הרצפה במקום לעלות.
אמא שלי הייתה אומרת לי שכשהראש בבלאגן אז הבלאגן בחדר חוגג ושזאת תקופה. לא הבנתי אותה.. יש תקופה שהראש לא בבלאגן? מתי? איפה נרשמים לתקופה כזו?
אחיי גם היו מבולגנים, בכנות גם אבא שלי, אם כי יש לו את הסדר שלו ונראה את השלט בסלון לא חוזר למקום המדויק ליד העכבר ושלט המזגן, ממש לצד משקפי הקריאה.
כשהייתי חוזרת מטיולים של הצופים, היה לוקח לי אולי כמה ימים טובים לפרוק את התיק, וכשהפסיקו ללחוץ עליי בגיל 14, לקח לי מפסח ועד מחנה הקיץ בסוף יולי כדי לפרוק את התיק.
זה קורה לי גם עכשיו עם ביקורים לארץ, מזוודה מפסח שעבר עוד עמדה לא מזמן עם כל הבגדים שלא היו צריכים כביסה בפנים.
אז ניסיתי את אמא שלי אחרי 32 שנים בהם לא הבנתי אותה וסידרתי את המזוודה מפסח, המזוודה מראש השנה, המוודה מהכריסמס וערימות הבגדים ברחבי החדר.
זה לא היה היום... אולי לפני חודש? אבל מה למדתי? סעמעמק איזה תרבות שפע הזויה. כמה בגדים בן אדם שבד"כ לובש פיג'מות במקרה הטוב צריך???
מוסר השכל טושי, בלאגן בחדר לא מעיד על רמת הבלאגן בראש. את סתם מאורגנת יופי עם הבלאגן של עצמך (טוב לא סתם 💋)
