אם היית יכולה להיות בכל מקום בעולם, איפה היית טושי?
היו רגעים שהייתה לי תשובה ברורה, מידית, עם הסברים ונימוקים וסיבות.
אני זוכרת שהיו רגעים, שממש כבר היה נמאס לי מהשאלה המחורבנת הזו. כמה את יכול להתעסק במה שאין?
כשעברתי לחו"ל.. השאלה הזו נפסקה כמעט לחלוטין. אפשר אולי היה לספור על יד אחת את כמות הרגעים בהם שאלתי את עצמי את השאלה הזו...
לאחרונה.... היא עולה לי על בסיס יומיומי.. פוסט זה נועד כדי לתעד לעצמי עד שארגיש שזה יותר מידי פעמים ואפרסם אותו.
את הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי לאחרונה.. אני לא זוכרת בדיוק.. זה היה שבוע שעבר.. אולי יום שישי? זכור לי עוד לפני.. אולי חמישי כבר או רביעי.. אולי אפילו שלישי. אז נחליט שחמישי.
02/04, שאלת בחנייה המאולתרת
03/04, שאלת באזור השמשי מול המוסך
06/04 מול המוסך
07/04 מול המוסך, זה התחיל לעצבן אותך
08/04, ליד המוסך.
10/04 מול המתחם ליד הקפה. מעניין שאתמול זה לא עבר לך בראש...
"טוב, אם את מחליטה בסוף שכן אני פה... זה לגמרי שלך, אני הצעתי. רק מה שתרצי"
למה יש כאלו שכשדוחים אותם, חייבים לעשות את זה עם איזה גזלייט קטן? ברור שזה מה שאני רוצה, אחרת לא הייתי מסרבת פעמיים או שלוש. זה בהחלט לגמרי שלי, הסירוב הוא שלי וזכותי המלאה.
למה לעזאזל אתה מרגיש צורך כאילו להפוך את זה. זה תמיד תמיד תמיד אבל תמייייד נשמע לי כמו "בגללך לא ניפגש" - נכון אחי, בגלל הסירוב שלי לא ניפגש הרי בגלל זה סירבתי, קבל אותו כמו בן אנוש ואל תעשה מניפולציה רגשית
"אם תרצי איי פעם...." באמא שלך? נראה לך שאשב בלילה אבכה ואתחרט? עד כדי כך אתה חושב שאני לא החלטית ומטומטמת? תן קצת קרדיט להחלטות שלי. קצת.
זה כמו אלו שאומרים לי חבל. על מה חבל?? למה אתה חושב שעל הסירוב הזה זה חבל??? להיפך, חבל שפנית בכלל! למה לנסות לעורר מניפולציה רגשית שארגיש כאילו אני מפסידה איזה משהו?
אגב, אלו שמקבלים סירוב ועוברים למניפולציה הם אלו לרוב שטענו שקראו את הפרופיל שלי, אבל גם נופלים באחד מהגבולות שלי. הרי למה שאכתוב גבולות אם אני לא מבינה ומפסידה חוויה מטורפת?
מיציתי לאסוף חוויות סתמיות לאוסף, יש לי באמת אוסף מכובד ויפה ואדיר שאני גאה בו עד מאוד.
חבל עלק.
כשאני אומרת שאני לא מעוניינת במשניים, זה כי כבר יש לי ואני לגמרי מלאה באלו שלא ישמשו תפקיד ראשי בחיי הזוגיים.
אני לא מעוניינת להיפתח לעוד משני שבוודאות עומד בגבולותיי. אני לא מעוניינת ליצור עוד קשר משני, יש לי אחד שמתפתח יפה וקסום ומעשיר ומגרה ומשמח ומעציב וכל קשת הרגשות.
אני לא רוצה עוד מערכות יחסים משניות בשלב הזה של חיי. לא חד פעמי ולא קבוע.
ומותר לי לסרב לכל אחד, בלי לקבל מניפולציה רגשית בדמות פומו מיני.
שלא נדבר על אלו שיורדים נמוך ומדברים מלוכלך (ולא בקטע מיני) 🤢
I don't have to try, to make you realize.
Anything I wanna do, anything I'm gonna do, anything I wanna do, I do.
אחרי כמה חודשים בהם שחררתי פוסטים כמעט על בסיס יום יומי, קצת נגמרו לי החוויות לספר.
אני אומרת קצת כי יש עוד כמה בטיוטות שצריכות להתעבד במוח אבל באופן כללי אני מרגישה שכיסיתי את החלקים החשובים.
במהלך הימים האחרונים חוויתי.. בלבול עצמי וערעור על החלטה שקיבלתי. בשיחה עם חברים וGPT ובעיקר עם עצמי, לקח לי רגע להבין שזה סה"כ מובן למה אני מרגישה ככה ושאני באמת שלמה עם ההחלטה שלי.
אני לא אוהבת לקבל החלטות בפזיזות.
אחרי שהתגייסתי הייתי מתלוננת לאמא שלי כמה בא לי שהזמן יעבור. בתקופה ההיא היא החדירה לי משפט שמלווה אותי עד היום:
עוד לא נולד המניאק שיעצור את השעון.
אז עכשיו נותר רק לחכות...
לפני חודש. יום שבת, 4 באפריל 2026 בשעה 15:54
ימים של שקט.
בזמן שכולכם רצים מאזעקה למפגש משפחתי, אני חיה לי ביקום משלי.
התנתקות לבועה שלי תמיד היה דבר קל. להיעלם ולהתעלם ו.. לשקוע, לשכוח, להסיט מחשבות.
רכבת מחשבות ורגשות הינו דבר שבשגרה עבורי, כבר הפסקתי להתרגש מזה ויותר מנסה לתפקד בזמן שזה קורה. To push through.
והיום, וכנראה גם מחר, אני מוצאת את עצמי בוחרת לשתוק. לא לשמוע מוזיקה, לא לחקור את עצמי בפומבי, לא.. לא...
ומה תכתבי? לא רוצה לכתוב את הרכבת הזו, עברתי אותה כבר והיא.. לא משנה
גם לא לתיעוד עצמי? איזה תיעוד את רוצה? של תחושות חלום נגוז מול בוקר אחד שהבנת את עצמך וההחלטה שקיבלת? יאללה תתקדמי, ולא בקטע רע.
אז מה?
קיבלתי איזו החלטה שרירותית לא להמשיך להכיר כאן. בעיקר ממקום מותש ולא מוצא מטרה. אני לא אוהבת לפעול בלי מטרה וסתם. אז אני אפילו לא מנסה, גם ככה מה שאני רוצה וחסר לי הוא לא דבר שמחזיקים בקלילות. גם הבדסמ שלי לא כזה..
חסר לי, מאוד חסר לי, ממש חסר לי. אבל אין לי כוחות יותר לנסות פה, אין לי כוחות יותר להיפתח כאן למישהו שיהיה איתו איזה מחסום תקשורת או תרבות או שפה או.. או.. אבל אם שש שנים לא מצאתי משהו, וגם ככה החלטתי לא להישאר, מה הטעם?
רק לפעמים... עוברות מחשבות סוטות על זרים מוחלטים, על צעירים מידי, על מבוגרים מידי, על פועלי בניין ופועלי מטרו, על בוגדים מלוכלכים ורווקים מאושרים..
המתנה משגעת אותי, המלחמה תוקעת לי את התוכניות וכוסאמא של כל אזעקה שמרחיקה אותי מהמטרה שלי.
אבא שלי פעם אמר לי שיש סיפורים שאני לא צריכה לספר, אלו לא הסיפורים שלי לספר. הוא אמר לי את זה בהקשר שבו סיפרתי סיפור שקרה לאחי, מנקודת מבטי - ז"א החוויה שלי בסיפור הזה כשיש קשר ישיר לסיפור שלו.
הסיפור שלו היה אישי, משהו שלא מספרים לכל אחד ובטח לא מייצרים ממנו מור"ק לטירונים כשאין לך מה לעשות איתם כבר.
אני.... לא מסכימה איתו. זה לא פחות סיפור שלי מאשר שלו. הייתי שם, בין אם מהצד או לא. הייתי שם והושפעתי מהסיפור. הסיפור הזה, במידה מסוימת גם הסיפור שלי.
לאבא שלי יש ארבעה ילדים, אחותי, אחי, עוד אח ואני. לפי הכותרת אפשר להבין על מי אכתוב הפעם. אחותי הגדולה. מנקודת מבטי האישית, הקשר שלי עם אחותי מתחלק לשתי תקופות זמן.
אחותי גדולה ממני ב17 שנים. היא תחגוג השנה 50 שנים על פניי האדמה ובערך מגיל 3 או 4 שלי, היא לא חיה בארץ. עברה בין ברלין לניו יורק, לונדון וציריך.
אם רגע נדבר גלויות, היא הסיבה שחלמתי כ"כ על חיים בחו"ל. היא הראתה לי שזה אפשרי מגיל כ"כ צעיר ש... קינאתי.
כשהייתי בת 10 נסענו לחתונה שלה עם אישתה הראשונה. וכשהייתי בת 12 נסעתי שוב אליה לטיול בת מצווה שמכר לי את החלום. היינו בבית של אחותי, הסתובבתי עם אחותי וקנינו תיקים ונעליים ושעונים וקפה ו.. אני זוכרת שמאותו רגע, כבר פזלתי על חיים בחו"ל.
אין אח קטן שלא מקנא באחיו הגדולים ורוצה גם כמוהם. מכל אח לקחתי משהו כזה. אחותי עם החיים בחול, אחי עם התפקיד בצבא, האח הנוסף בערך כל השאר 😂
לפני כ12 שנים אחותי החליטה לשנות את מינה. ומאחי הגדול היא הפכה לאחותי הגדולה. היא הגיעה לבקר את המשפחה בפסח ואני בדיוק עבדתי באלפים הצרפתיים אז פספסתי את הביקור שלה - הביקור בו סיפרה לכולם על השינוי. ההורים הושיבו אותי לשיחה רצינית ואולי אפילו דרמטית מידיי ולפני שיספרו התחננתי שרק יגידו שכולם בסדר - "כןכן, כולם בסדר טושי, אחיך הודיע לנו שהוא מתחיל תהליכים לשינוי מין".
תחושת ההקלה הייתה עצומה ואולי..? לא.. התלהבתי. התרגשתי. תמיד רציתי אחות!!! ועכשיו אתם אומרים לי שהיא תמיד הרגישה ככה?? פאק יס. ממש התחלתי לדמיין את מערכת היחסים איתה כאישה והתרגשתי בשבילה על הגילוי. אנחנו האחים, היינו היחידים שלא.. לא התרגשנו מהשינוי. התרגשנו מההחלטה שלה בשבילה אבל מבחינתינו היא תמיד תהיה אותה אחות ורק צריך לשנות את לשון הפניה כשהשם שלה מראש היה שם שכבר נתנו גם לבנות אז זה ממש לא היה מסובך מידי (היא שינתה אותו מאז ותמיד פניתי אליה בשמה החדש מאז)
היום... אחותי לא מדברת איתי. לא רק איתי היא לא מדברת, היא גם לא מדברת עם אחיי ואבא שלי וגם אמא שלה. היא לא עונה לי להודעות כבר כמה שנים, היא לא שאלה או התעניינה במוות/מחלה/מלחמה של אף אחד.
מנקודת מבטי... מערכת היחסים עם אחותי מתחלקת לשתי תקופות זמן...
היה לי אח גדול. שאהב אותי... לפחות ככה הרגשתי.. שהוא אוהב אותי. שאכפת לו ממני. שהוא יושב איתי במיוחד לקפה ו.. אני עם דמעות בעיניים... והיום אחותי... אני לא חושבת שהיא בכלל חושבת עליי כמו שאני חושבת עליה...
כמה רציתי אחות... כ"כ חלמתי לאחות כל השנים האלו... כ"כ רציתי עוד מישהי לדבר איתה, עוד מישהי שתבין ו.. אחותי לא מדברת איתי... אני לא יודעת אם היא אוהבת אותי, או לא.. אם אכפת לה ממני או לא.. היא לא יושבת איתי לקפה ו... לא משנה כמה ניסיתי לצמצם את הפער שנפער ברגע שהחליטה על השינוי..
חלק מהביקורת שיש לי כלפי אבא שלי זה דווקא הסיפור של אחותי ובתאכלס אין לו שום קשר לשינוי, מבחינתו יש לו שני בנים ושתי בנות פשוט אחת מהן לא ביולוגית נקבה. הפוסט שמופיע כמה שורות פה למטה על אבא כמעט מושלם - זה לא האבא שהיה לה.
ואולי... דווקא בגלל זה היא לא מדברת איתי... אולי בגלל מה שאני.. לא אני אני אבל אני..
את מפספסת משהו? היה את הריב בכריתים. זה שהצטרפת בסוף כי עשית את הכלים בזמן שמילים שרחוקות ממה שהרגשת נאמרו שם... אני לא בטוחה על מה הם רבו.. כשאני הגעתי לשולחן היה דיבור על חוסר קבלה שלה והשינוי שלה כשאני באמת לא מבינה על מה היא מדברת... כן שאלנו שאלות אינטימיות וכביכול לא במקום, אבל אנחנו משפחה לא? לא לגיטימי שאשאל אותך בזהירות מה קורה עם הזרע למקרה שתרצי ילדים? לא אמרתי לך לכי תביאי ילדים, תעשי מה שבא לך. ניסיתי לנהל דיון ולהיות מעורבת בשינוי שאת עוברת... ניסיתי להיות מעורבת בחייך ממקום טהור...
בולשיט טושי. אין מצב. לא נראה לי. את לא לוקחת על עצמך את השיט הזה. לא נו. בן אדם לא מנתק קשר עם משפחה כשזה העניין.
זה שאבא שלך שלא היה אותו האבא שלה למרות העובדה שזה ליטרלי אותו אדם. זאת סיבה מצוינת לנתק קשר איתו וכל מה שמזכיר אותו לחיוב כאילו היה אבא מושלם.
הוא לא היה שם בשבילה, הוא לא שאל לשלומה. את יודעת בדיוק על מה את מדברת, הוא פאקינג הודה בזה בטעות ביום החתונה של אחיך, כמה הוא מתרגש יותר, כמה הוא היה בעננים עם החיוך שלו.
ומצד אחד אני מרגישה אשמה. אני מבינה אותה. מבינה את הבחירה שלה. מצד שני, למה אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?
אז הסיפור שלי? יש לי אחות גדולה, שלא מדברת איתי.. ברקע יש ניתוק משפחתי, שינוי מין וחיים בחו"ל.. ועד היום, אני לא ממש מבינה למה היא ניתקה.. הכל זה ספקולציות... ובאופן יותר מפתיע, אני כמעט בטוחה שהיא לא ונילית בעליל, אבל אין לי עם מי לדבר... היא ניתקה קשר עוד לפני שהספקתי להבין ולשאול...
מצאתי הופעת אורח שלה בפודקאסט מהחודש האחרון, לא ראיתי אותה כ"כ הרבה זמן זה מטורף. ביקשתי מג'פט לייצר תמונה וכמובן שאנחנו לא יותר מדי דומות לעצמינו.. ואולי זה בסדר 🤷🏻♀️
גילוי נאות, הפוסט הזה נכתב על גבי כמה ימים, יש מצב שיש קפיצות.
אני חובבת נואשת של ריאליטי, אבל ריאליטי מהסוג הגרוע. הקרדשיאנס, האח הגדול, teen mom ועל דבר שיכול להיות בו דרמה מוגזמת.
אני אוהבת צרות של אחרים. תמיד מעניין אותי מה עובר להם בראש, למה זה כ"כ משנה אם ישטפו את הכוס או לא?
ברור לי שזה לא ממש ריאליטי אמיתי, זה בסדר, לא את זה אני מחפשת. אני בעד שההפקה תתערב, תהפוך את זה למעניין. אולי לא ברמה של להרוס את החיים כמו America next top model, אבל אני לא יכולה להגיד שלא נהניתי מזה בזמנו 😅
התחילה עונה חדשה של האח הגדול וכל עוד ברשתות לא מדברים בהגזמה על העונה, אני מחכה שחצי לפחות יעבור ואוכל לראות בכיף שלי. אז החלטתי לצפות מחדש בעונה 6 של קשת.
כן, אני עד כדי כך אוהבת ריאליטי, אני צופה מחדש כאילו זאת סדרת מופת.
אני עוד רק בהתחלה וכבר התחילו לריב שם על מזרחים מול אשכנזים. ריב שאני שומעת עד היום אצל חלק מהאנשים... אולי זה כבר פחות על עדות ויותר התנהגויות וקבוצות בחברה שלנו.. אבל השיח הזה.. עדיין שם...
אני מניחה שאי אפשר לפספס בתמונות את הלובן שלי. ואין לי שום דרך להתכחש לאשכנזיות שבי. שם המשפחה שלי אשכנזי, יש לי דרכון אירופי שנותן לי את האפשרות לחיות באירופה באופן חוקי, פאק איט יש מצב שאפילו הלובן שלי עזר לי להתקדם בחיים.
הקטע.. שאני רק חצי אשכנזיה. שם הנעורים של אמא שלי הוא פאקינג מזרחי. Mizrahi. עם סבא וסבתא שמדברים בח' וע', ליל סדר עם הגדה תימנית פרופר, חילבה, לחוח, ג'חנון ומלוואח וסחוג ומה שלא תרצו (קובנה לא כי סבתא לא אוהבת) חילבה רק באבל כי זה מסריח - אם כבר להסריח אז בשבעה.
כל אחד מהסבים והסבתות שלי הנציחו סטיגמות עדתיות באופן מושלם. אין דבר כזה להגיע לסבתא הפולנייה ולא לאכול וחסר לך אם לא גמרת את כל הצלחת. אין דבר כזה שדודה תימנייה מתה ולא הולכים לחפש מתחת לבלטות כסף (אשכרה עשינו את זה.. לא מצאנו כלום, סתומים🤦🏻♀️)
ופה בחול... אני ישראלית. יש אלו שנכנסים איתי ממש לשיחה של השורשים שלי ומאיפה אני ומה היו תוצאות בדיקת הדי אן איי (פחות מ50 אחוז אשכנזיה למרות שלאבא שלי יצא 100 יהודי אשכנזי)
פעם היה טרנד כזה, ליצור חולצות עם הכיתוב תוצרת והמדינה ממנה הגיעה המשפחה. אחי בזמנו עשה אחת גאונית שאחכ לקחתי לו ובהשך גם ייצרתי לעצמי אחת שאיתי עד היום.
בפרונט "תוצרת תימן" ובגב "תוצרת פולנייה"
"את? מה תימני בך? רואים שזה לא הגן הדומיננטי אצלכם. "
ממממ... זה כי לא ראיתם את אמא שלי, סבתא שלי, אחי, אחייניתי שיצאה זהה דווקא לי, בן דוד שלי ודודה שלי. אנחנו כולנו עם אותם תווי פנים תימניים דומיננטיים. לכולנו אותם עיניים, אותו חיוך, אותם ווליומים. מראש אנחנו לא תימנים כהים במיוחד וכמובן שאחרי ערבוב עם אשכנז ובכללי נגמר הצבע במדפסת בילד האחרון - אני לבנה. אפילו פעם השתמשתי בפילטר המזקן רק כדי לגלות שאראה כמו סבתא שלי 🤦🏻♀️
למה שיח עדתי טושי? הא כי הוא עדיין חוזר.. כי יש חברות שמנצלות את הסכסוך כשאני גדלתי על היכולת לשלב. היכולת להכיל. היכולת להיות גם וגם. היכולת לחוות ערב חג משמים עם אורז אדום ובשנה אחרי זה אחד שעושה בלאגן ושובר כוסות מרוב רעד בשולחנות עם מרק עוף תימני וסחוג טרי פזור בצלוחיות. צד אחד עם ממש מעט בני דודים ודרמות (כי לא מדברים על הדברים האלו) וצד אחר עם המון בני דודים, ריבים ותקשורת לקויה למדיי.
ההבדלים האלו, יצרו אצלי חוסר הבנה לגבי מה שאחרים חווים. לא הבנתי לעומק גזענות עד שלא דיברנו בבית, אשכנזים (אבא שלי) מול מזרחים (אמא שלי) וראינו את ההבדלים. לא הבנתי איך אפשר להכיל גזענות כשבתאכלס כולנו בני אדם בדיוק אותו הדבר.
ג'חנון תימני לפי מתכון אמא, מרק עוף פולני לפי מתכון סבתא והכל עבודת ידי
