בשבוע האחרון היה לי בית ריק.. מלגור צמוד לשותף שעושה עבורי את רוב מטלות הבית השנואות, חזרתי לתחושה כשאני אדון לעצמי (ולגוש).
בחודש וחצי האחרונים חזרתי לעבוד ממשרד ולא מהבית. שינוי שאני יכולה להבין את החשיבות והיתרונות שלו, אני פשוט לא נהנית מזה בשום צורה. התשישות, העייפות, הצורך להיות כל הזמן בזמנים כי אחרת אאחר לעבודה או אלבש משהו לא מספיק טוב.
ממתי אכפת לך מה את לובשת? ממתי שאני צריכה להחביא את הטלפון והסיגריות כאילו אני עובדת בבור בקרייה...
העבודה עצמה.. משעממת. ממש משעממת. היא כמעט ולא קיימת וגם אם כן... משעמם לי מידייייי. משעמם ככ שאפילו היצירתיות שלי נכבית..
בנושא אחר, החלטתי עם עצמי שמתקרב הרגע לתת עדכון רציני לפרופיל שלי. פעם אחרונה שעשיתי את זה היה כמה חודשים אחרי שעברתי לאתונה ו.. אני מרגישה שהוא לא מדויק מספיק.. הוא לא לגמרי משקף את התהליך, האדם שאני היום ומי אני בעולם הקינקי - מיני ומחוצה לו. ועם זה... מגיע לא מעט חוסר ידיעה.... האם המילים שאבחר לתאר עצמי יהיו מדויקות מספיק כדי "לזמן" לי את הנכון?
יש עוד מילים? יש עוד המון... לא הכל רלוונטי לפלוט כאן.. מה כן?
טושה את יודעת שעוד לא התעסקת בשאלה מה תעשי עם עצמך תעסוקתית? אני מבינה שזה לא ממש אכפת לך או קריטי, העיקר משכורת נורמאלית אבל מה? את צריכה לכתוב קו"ח, את צריכה להתחיל לחפש כיוון, משהוווו!!!
סתמי כבר, תני לי לדחות כל דבר שאני יכולה לדקה האחרונה.
לפני שלושה שבועות. יום רביעי, 29 באפריל 2026 בשעה 11:31
אין לי סבלנות לאנשים שמתלוננים הרבה מידי. אולי כמעט כל הזמן רק מתלוננים.
אין לי סבלנות לקונספירטורים. כאלו שכל דבר שקורה בחיים שלהם זה קונספירציה. דיי מתיש.
אין לי סבלנות לאנשים שסתם זורקים מילה כדי לומר משהו בלי קשר לחיים. לא חייב לשמוע אותכם כל הזמן.
אין לי סבלנות לצבועים. אבל לא כאלו שממש צבועים באופן מפורש, אלא כאלה שמשקרים לעצמם. יגידו לכם משהו שלא מקיימים על עצמם וכו'.
אין לי סבלנות למקטינים. יש צורך להרחיב?
במיוחד, אין לי סבלנות לאנשים שיש בהם את כל המשפטים הכתובים לעיל. ככה אתם זוכים להכיר אדם ממורמר, קונספירטור, צבוע, טיפש (אחרת איך הוא מאמין לכל השיט שהוא מוציא מהפה?) וחופריייייםםםםם (כי לא מתייחסים אליהם מרוב עצבים)
"טושי, את צריכה להסתכל על עצמך לא על אחרים" יאללללהלהלהלהלהלהלהלהלהלהלהההה מדבר האדם שכל המשמרת מזיין לי את המוח על מה אחרים עושים ומי ולמה וכמה. שחרר את ראבי עם משפטים מטומטמים. היינו סבבה עד עכשיו, למה אתה מחרב לעצמך עם המעט שעוד כן מדברים איתך?
סתם לצורך שחרור עצמי: ביקשו ממני - כי אין משהו יותר טוב לעשות בעבודה - לעשות מבחן של 60 שאלות שלא ביקשו מכולם ועשיתי כבר משהו דומה באותו נושא לפני יומיים. מהטמבל ההוא לא ביקשו למרות ששאל במיוחד. דיברתי על זה עם חברה בלי שהבוסים ידעו על מה אני מדברת - והוא נדחף, תסתכלי על עצמך עלקקקקק.
לך קיבינמט ונראה מה יקרה כשתבקש משהו או תעלה טענה. עלק סתכלי על עצמך ישמוק מניאק אידיוט.
איכס אנשים.
יש פאקינג צנזורה על פאק יווווו אני מתהההההההההההההה
לפני שלושה שבועות. יום שני, 27 באפריל 2026 בשעה 15:13
כתיבה, למען הכאב.
שלפחות יהיה מקום שאנסה לדוברר אותו החוצה. אולי בסוף הוא גם ישחרר, כמו הפוסט הזה.
להתלונן לא עובד.
להסתיר לא עובד.
להתעלם לא עובד.
לטפל פיזית לא עובד.
לטפל מנטלית/רגשית... אני מנסה, באמת שמנסה.
תאמת? אני כבר אובדת עצות. זה מסוג הכאבים... הוא מגביל אותי. בתנועה, בתחושה, במחשבה. פעם אחרונה שחוויתי כזה סוג של כאב היה.. באוניברסיטה... חרדת בחינות שהרקיעה שחקים בכאבים באזורים מגבילים.
הלכתי למסאג' שפירק לי את הצורה, אבל גם השאיר אותי בדיוק עם אותו כאב שעה אחכ. לא יכולה להגיד שלא הרגשתי הקלה בזמן המסאג' כשהיא נגעה בדיוק בנקודות המחרידות.
היום בבוקר אמרתי לעצמי שהתחושה היא שמישהו תפס את השריר ומושך אותו למטה, כל תנועה או תזוזה. ישיבה או עמידה.
הכאב כבר מקרין לשרירים אחרים שקורסים תחת העומס. אם זה הצוואר או השכמה השמאלית שבאמת נגמר הכוחות לסחוב לבד...
ויש ימים בודדים בהם הכאב יורד בדרגותיו. פתאום מרגישה אותו ברמה 3 כזה.. שאר הימים הוא חוגג בין 5-7. לפעמים הוא רק בסביבות 7 אולי קצת יותר וכבר בא לי לבכות...
——————————————————————
אז למה כואב לי? בגלל המעבר, כנראה, סביר להניח. ז"א.... נראהלי. אני חושבת שזה בגלל המעבר כי הכאב התחיל להופיע בבוקר שבו סיפרתי למשפחה שלי. היום בו אמרתי בקול את תוכניותיי ונתתי לגיטימציה לחפור לי בנושא (במילים אחרות).
מה כואב לי? חוסר ודאות, חוסר השלמה עם החיים האלו בישראל.
חוסר השלמה עם החיים בישראל......
"טושי, את לא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ישראל לא מושלמת אבל את אומרת בעצמך את סדרי העדיפויות שלך. תבלעי את הצפרדע לכאן או לכאן"
זה לא ציטוט מדויק... רק החלק של לבלוע את הצפרדע. אני צריכה לבלוע משהו אחר🤦🏻♀️
הגישה של אמא שלי תמיד הייתה - תתמודדי, זה מה יש. לא ממקום של ויתור, אלא ממקום של השלמה והתמודדות ריאלית של המצב. אני לא בהכרח מסכימה עם הדרך, אבל אני לא יכולה שלא להסכים שלפעמים - צריך פשוט להתמודד.
"אף אחד לא אמר לך תתמודדי לבד, אבל את צריכה גם לדעת לבקש עזרה" היא אמרה לי פעם לפני איזה עשור... היא ידעה שלא אבקש עזרה, שצריך לדחוף לי אותה. שיש לי איזו גאווה לא ברורה להצליח לעשות לבד.
כתבתי פה פעם שישראל עושה אותי נשלטת ולא ממקום טוב. שאני מאבדת את עצמי והשליטה בחיים שם...
בראש שלי, ברור לי איך הכל יכול להשתבש ומה הworst case scenario, ועדיין, לא אותו אני רואה, אלא את ה great case scenario (לא הבסט אבל, כמעט בסט).
ואולי מזה את מפחדת טושי? אולי זה הכאב הזה שמנסה לגרום לך לעצור? הפחד הזה שמא תצליחי.
ואסיים לבינתיים עם ציטוט אחרון של הגברת אמאB
"טושי, אם סותמים את האף - החרא ממש חם ונעים. רק צריך לסתום את האף ולא שמים לב. את יודעת מתי שמים לב? כשבטעות משחררים להריח. ואז... החרא כבר לא כ"כ נעים. תזכרי, תמיד יהיה נעים בחרא כל עוד סותמים את האף ומתעלמים"
נ. ב.
חשוב לי לציין שהכאב המזדיין הזה הוא ניגוד מוחלט לחרמנות שיש לי בעקבות הביוץ הקרב עלינו ובא. הראש שלי מנסה לשרוד מחשבות של כאב, חרמנות, עבודה ומעבר. כשהכאב והחרמנות הולכים ראש בפאקינג ראשששש עם העבודה.
לפני שלושה שבועות. יום ראשון, 26 באפריל 2026 בשעה 5:34
כתבתי עלייך רבות טושה. לדבר אליך בגוף שני זאת התחושה הטבעית בעולם.
באיזה גיל היה לנו את הבירור הזה אם את ישות נפרדת או לא? לא זוכרת... אני זוכרת את הבירור, הדיון. הסירוב המהיר שלך להיות כל דבר אחר שהוא לא עצמך.
בשביל זה היה לך את ליה. ליה הייתה ותהיה תמיד מישהי אחרת ש..
את באמת הולכת לכתוב על זה כאן? לא סיכמנו שזה עוד לא הזמן?
אז מה כן? בדסמ... קשה לי להגדיר את עצמי פה. אני מרגישה שלבחור תפקיד או להשתמש במינוח מסוים מחייבת אותי להצטמטם לתיאור ההוא ואני... לא מצטמצמת יותר בשביל אנשים...
התחלתי נשלטת. לפעמים צייתנית מאוד ולפעמים בראטית משהו. זה באמת תלוי פרטנר ותקופה ו.. התחלתי כנשלטת באופן "ממוסד". ז"א הכרתי שולטים והיו מילות ביטחון וכל התפאורה המוכרת, אבל יחד עם זה תמיד היו לי... וניליים נגררים שיעשו כרצוני.
את הכוח שיש לי על תאוותו של גבר גיליתי דיי מוקדם וזה היה משכר לגמרי.
אז טכנית הייתי נשלטת, לא מעט שנים.. ופה באתונה.. אחרי שנמאס לי מאנשים שמנסים לשלוט עליי, העזתי. התהפכתי ושלטתי באמת - עם כל התפאורה והמילים והצבעים והצעצועים. נהניתי מאוד, לחודשיים.
תבינו, זה כבר לא קשור לבדסמ - אני מאבדת עניין דיי מהר. בגלל שלשולטים יש את הכוח לנווט, אני פחות מאבדת עניין אבל.. אני עדיין מאבדת עניין מהר מאוד...
בוקר מוזר קצת.. עמום.. לא משהו רע פשוט... מה... מה רצית לומר?
מממ בדסמ... לפעמים בא לי לחזור מהעבודה ולהתיישב עם פרצוף עם פייסל ביד. לפעמים בא לי להדביק בטן לקיר ולשרוט גב עד כמעט זוב דם. לפעמים בא לי לחדור לחור, ללחוש באוזן מילות זימה ולהרגיש את התחושה הזו שממלאת אותי מבפנים. איזו נהמה כזו פרימיטיבית משולבת בחוסר ויסות רגשי מטריף.
לפעמים... אולי אפילו קצת יותר מכל החלק העליון, אולי. בא לי ללבוש שמלה קצרה וחושפנית, להתיישב על הברכיים ולחבק רגל גדולה מול הטלוויזיה ועם כוס פטל. לפעמים בא לי להיגרר על הרצפה עד שאתיצב בתנוחה רצויה ופשוט להיות נוכחת. לפעמים בא לי להתיישב בעבודה על הישבן ולהיזכר בכאב של ליל אמש שעוד נשאר עליי.
להגיד שאני מתחלפת... זה לא מדויק... אני לא יכולה פשוט לשחרר חלק בי ואני מודה, גם לפעמים אני לא מצליחה "להחביא" מול אדם שאינו מעוניין בחלק הזה.
סאנדיי מורנינג... מה את עושה במקום לארוז ילדונת..? נלך לשמוע קצת מוזיקה נראה לי.
יש אנשים שאומרים שמעשני וויד קבועים ומוגזמים כמוני לא זוכרים חלומות.
אני זוכרת לא מעט.
רוב החלומות שלי... האמת שאין לי רוב.. יש אירועים בחלומות שדיי חוזרים על עצמם. לפרט? את רוצה לפרט בקול כזה? תאכלס כן.. למה לא?
איבוד שיניים מסיבי. יש לא מעט חלומות בהם נשברות לי השיניים לכדי ריסוק. לרוב זה קורה תוכדי דיבור ואז יש לי טעם גרגירי בפה, אבל הרבה גרגרים - לא שן אחת בודדת, אלא ממש רוב השיניים. מפרשי חלומות טוענים שזה אינו חלום חיובית, יש כל מיני פירושים על חרדות ושינויים ופחדים ובלה בלה בלה... יש מצב שזה זה... לא בטוחה שזה מגיע אליי רק בתקופות כאלו. אני כן יודעת שהתחושה מבוססת על אירוע מציאותי.... בגיל 11 שברתי את הלסת העלינה באמצעות אחת משתי שיניי הקדמיות. תאונה מצערת במגלשות מים שעלתה בסוף בשן שלי ונאלצתי בגיל 25 לבצע עקירה שלה והשתלה של חדשה. כל התהליך היה מאוד מאוד טראומטי. מאוד. אז לצערי.. אני מכירה את התחושה, המראה והחוויה של שן קורסת.. לדעתי זה יותר קשור לטראומה מאשר למה שפרשני חלומות מפרשים.
חוסר יכולת לדבר. זה קרה בשנים האחרונות יותר... חלום שיש בו מיליון אנשים - חלקם אני מכירה וחלקם לא. פרצופים ברורים מאוד, מקומות ברורים מאוד. אני יכולה לתאר רחובות שלמים שלא הייתי בהם ובניינים וספות ודירות בדיוק די גדול. בחלק מהחלומות אני מאחרת - לא בכולם אני מאחרת לאן שהוא.... לא לכל המקומות אני חייבת להגיע בזמן. בחלק מהמקומות קורה משהו דיי גדול - גניבה, מוות, פגיעות כל מיני... בכולם אני מנסה לדבר וזה כ"כ קשה. זה ממש ממש ממש קשה. הגרון יבש, הקול יוצא כמו קרפדה מתאמצת, אני מרגישה שעם כל מילה שאני מנסה להגיד יוצא גם כל האוויר בריאות. הפסקתי ללכת עם תיק אדום שלי כי גנבו לי את הטלפון ממנו בחלום וממש לא בא לי שזה יתגשם למרות העובדה שזה תיק נהדר.
יש גם חלומות טובים. לרוב אלו חלומות עם המשפחה שלי. חיבוק מאמא במרפסת שלהם, ארוחה משפחתית שאני מאחרת אליה. יצא לי גם לחלום על סשנים מוצלחים - לא משהו מיני מאוד אבל התחושה הייתה...
אני חולמת המון על המשפחה שלי. המון המון המון. על אמא שלי בעיקר. הריח שלה מתגנב אליי בחלום, המגע הרך של כפות הידיים שלה כשהיא מלטפת, הקול שלה כשהיא קוראת לי "טושההה!!! בואי הנה!!" אני חייבת להקליט אותה צועקת לעת חירום חחחחחח הפוסט עליה עוד במגירה... יש עליה שני פוסטים במגירה ואני פשוט לא מרגישה שזה מתאר רבע מהאישה הגדולה שהיא באמת.
יש לי זיכרון מגיל 4 או 3, ההורים שלי נתנו לי להישאר ערה ולראות איתם את טקס המשואות של יום העצמאות בטלוויזיה. אני זוכרת שהיה חלק של רקדניות עם שמלות שבסיבוב שלהן היו ממש עולות למעלה. אני זוכרת שמאותו טקס שיגעתי את המוח לאמא שלי למצוא לי שמלה שאוכל להסתובב והיא תתרומם עד למעלה כמוהן.
האמא האדירה הזו מצאה ונתנה לי לחרוש לשמלה הזו את התחתתתתתתתתת.
כל פוסט שאני כותבת לאחרונה מתחיל בנושא כל שהוא ועובר לאמא שלי.. אני פשוט מוחקת את החלק של אמא שלי כי מה הקשר? והפעם... אני מתגעגעת אליה ממש... ממש ממש ממש... זה נחמד לדבר בוידאו בוואטסאפ וכו' אבל שיחות שלנו פנים אל פנים יכולות להגיע לעומקים מסוג הכי מרתק שיש.
