כתיבה, למען הכאב.
שלפחות יהיה מקום שאנסה לדוברר אותו החוצה. אולי בסוף הוא גם ישחרר, כמו הפוסט הזה.
להתלונן לא עובד.
להסתיר לא עובד.
להתעלם לא עובד.
לטפל פיזית לא עובד.
לטפל מנטלית/רגשית... אני מנסה, באמת שמנסה.
תאמת? אני כבר אובדת עצות. זה מסוג הכאבים... הוא מגביל אותי. בתנועה, בתחושה, במחשבה. פעם אחרונה שחוויתי כזה סוג של כאב היה.. באוניברסיטה... חרדת בחינות שהרקיעה שחקים בכאבים באזורים מגבילים.
ניסיתי קרמים מחממים, קרמים מקררים, קרמים אנטיביוטיים, כדורים אנטיביוטיים (או משהו כזה).
הלכתי למסאג' שפירק לי את הצורה, אבל גם השאיר אותי בדיוק עם אותו כאב שעה אחכ. לא יכולה להגיד שלא הרגשתי הקלה בזמן המסאג' כשהיא נגעה בדיוק בנקודות המחרידות.
היום בבוקר אמרתי לעצמי שהתחושה היא שמישהו תפס את השריר ומושך אותו למטה, כל תנועה או תזוזה. ישיבה או עמידה.
הכאב כבר מקרין לשרירים אחרים שקורסים תחת העומס. אם זה הצוואר או השכמה השמאלית שבאמת נגמר הכוחות לסחוב לבד...
ויש ימים בודדים בהם הכאב יורד בדרגותיו. פתאום מרגישה אותו ברמה 3 כזה.. שאר הימים הוא חוגג בין 5-7. לפעמים הוא רק בסביבות 7 אולי קצת יותר וכבר בא לי לבכות...
——————————————————————
אז למה כואב לי? בגלל המעבר, כנראה, סביר להניח. ז"א.... נראהלי. אני חושבת שזה בגלל המעבר כי הכאב התחיל להופיע בבוקר שבו סיפרתי למשפחה שלי. היום בו אמרתי בקול את תוכניותיי ונתתי לגיטימציה לחפור לי בנושא (במילים אחרות).
מה כואב לי? חוסר ודאות, חוסר השלמה עם החיים האלו בישראל.
חוסר השלמה עם החיים בישראל......
"טושי, את לא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ישראל לא מושלמת אבל את אומרת בעצמך את סדרי העדיפויות שלך. תבלעי את הצפרדע לכאן או לכאן"
זה לא ציטוט מדויק... רק החלק של לבלוע את הצפרדע. אני צריכה לבלוע משהו אחר🤦🏻♀️
הגישה של אמא שלי תמיד הייתה - תתמודדי, זה מה יש. לא ממקום של ויתור, אלא ממקום של השלמה והתמודדות ריאלית של המצב. אני לא בהכרח מסכימה עם הדרך, אבל אני לא יכולה שלא להסכים שלפעמים - צריך פשוט להתמודד.
"אף אחד לא אמר לך תתמודדי לבד, אבל את צריכה גם לדעת לבקש עזרה" היא אמרה לי פעם לפני איזה עשור... היא ידעה שלא אבקש עזרה, שצריך לדחוף לי אותה. שיש לי איזו גאווה לא ברורה להצליח לעשות לבד.
כתבתי פה פעם שישראל עושה אותי נשלטת ולא ממקום טוב. שאני מאבדת את עצמי והשליטה בחיים שם...
בראש שלי, ברור לי איך הכל יכול להשתבש ומה הworst case scenario, ועדיין, לא אותו אני רואה, אלא את ה great case scenario (לא הבסט אבל, כמעט בסט).
ואולי מזה את מפחדת טושי? אולי זה הכאב הזה שמנסה לגרום לך לעצור? הפחד הזה שמא תצליחי.
ואסיים לבינתיים עם ציטוט אחרון של הגברת אמאB
"טושי, אם סותמים את האף - החרא ממש חם ונעים. רק צריך לסתום את האף ולא שמים לב. את יודעת מתי שמים לב? כשבטעות משחררים להריח. ואז... החרא כבר לא כ"כ נעים. תזכרי, תמיד יהיה נעים בחרא כל עוד סותמים את האף ומתעלמים"
נ. ב.
חשוב לי לציין שהכאב המזדיין הזה הוא ניגוד מוחלט לחרמנות שיש לי בעקבות הביוץ הקרב עלינו ובא. הראש שלי מנסה לשרוד מחשבות של כאב, חרמנות, עבודה ומעבר. כשהכאב והחרמנות הולכים ראש בפאקינג ראשששש עם העבודה.
ואיזו עבודה משעממת ינעל העולם🤦🏻♀️
זהו, סוף.