בחופש הגדול בין כיתה י' לכיתה י"א טסתי עם ההורים שלי וסבתי לטיול שורשים בפולין. הם נתנו לי לבחור בין לטוס עם הכיתה למסע לפולין או לטוס איתם ולראות גם איפה סבתא שלי וסבא שלי נולדו - לפני המלחמה ואחרי - איפה שאבא שלי ודודתי נולדו.
כמובן שבחרתי במשפחה. באותה תקופה אבא שלי היה "עקרת הבית" וביליתי איתו מספר לא מבוטל של שעות, אז לראות את פרצופו שוב באותה כיכר שהיה בה ילד, או חלון הדירה הקטנה שם הם היו מדליקים את נרות החנוכה בבית. כמו ילד בחנות ממתקים שלא מפסיק להתרגש מהטעם.
המסע נעשה בסוג של מעגל - כ10 ימים, התחלנו מברנו שבצ'כיה וסיימנו בפראג כשבאמצע הקפנו את פולין מחלקה הדרומי באושוויץ (הפולניה שבי רצתה לכתוב אושוויצ'ים, אבל מכירים כאושוויץ הגרמני), דרך ורשה ופולטוסק במזרח (עיירתה של סבתי) ועד למערב לוולדבז'יך - עיר הולדתו של אבי.
כמעט כל לילה זזנו למקום אחר - מקסימום שני לילות כשהשתדלנו ללכת למוקדים מרכזיים בשואה כמו אושוויץ 1 ובירקנאו, מיידאנק והאנדרטה בוורשה. ובשאר הימים הסתובבנו ברחובות שסבתי הסתובבה, למדנו פולנית וחווינו את התרבות והמדינה שהגענו ממנה.
*למען ההגינות, אמא שלי ממוצא מזרחי, הכי מזרחי שיש. 12 שנים קודם לכן, הם עשו את אותו הטיול עם אחיי, היה לה הרבה יותר נחמד לרכל איתי על הפולנים מאשר איתם 😅
למה בכלל סיפרתי את כל הסיפור הזה?
בנסיעה מורשה לוולדבז'יך, עצרנו בקניון עצום שהיה כמעט ריק מאנשים. באותם שנים H&M עדיין לא הגיע לארץ וממש ממש ממש רציתי בגד משם (יצאתי עם נעלי העקב הראשונות שלי), אבל הייתה עוד חנות - לאזוכרת איך קראו לה, הם חילקו סטיקרים בקופה - Thank God I'm a Woman! - הישראלית שבי לקח שניים כשהדבקתי אותם על החלון ודלת הארון בבית כי... תודה לאל שאני אישה.
ביומיים האחרונים אני מבייצת לי, וכל ההורמונים שלי קיבלו גוון מועצם מוגזם כזה. כשהיה לי עצוב עצרתי את הגולה בגרון, כשהתעצבנתי הרגשתי שאני עוד שניה מתפוצצת, כשהתגעגעתי חשבתי שהלב עומד למות. אותם ימים בהם השותפים שלי מלגלגים על היותי אישה ובכללי על כל המחזור הנקבי שאנחנו חוות עם הורמונים.
ואני? מה דעתי? תודה לאל שאני אישה 😉
תודה לך דום על השראה מטורפת. תודה שתמכת בכל מצבי הקיצון ביומיים האלה ושגם ידעת לתת את הספייס הנשי שהייתי צריכה❤️