נאלצתי לקום גם היום מוקדם, למרות העובדה שזהו אחד מימי החופש שלי. הסיבה הייתה מוצדקת אגב, לפגוש את בעלת הדירה שלי ולראות מה בדיוק מנקה המנקה בדירה.
אני חושבת שאלמד המון מהם.. הם חיים חיים שקטים, קטנים, רגועים. הם לא ממהרים או בלחץ, הם לא מייחסים לזמן יותר מידי חשיבות. במעמד חתימת החוזה, סוכן הנדל"ן אמר לי שהמשכורת הממוצעת פה עומדת על חצי ממה שאני מרוויחה, ואני תהיתי לרגע, גם ככה הכל מרגיש כ"כ זול פה - גם הדיור - ועדיין, הם חיים חיים רגועים ושלווים. הם לא צופרים בכבישים, לא שמעתי משטרות בכל מקום - שוטר אחד אמר לי אחרי שחציתי באופן מסוכן את הכביש, שאותה הדרך שבחרתי היא בהחלט מסוכנת אבל את הכל הוא אמר ברוח טובה ואפילו משעשעת. לרגע לא חשבתי שיתן לי דו"ח או שיחה רצינית על העובדה שלא חציתי במעבר חציה.
בעלת הדירה מקסימה, השכנות (כן כולן נשים באופן מפתיע) ממש ממש מקסימות והתרגשו שאני עוברת לדירה. גם המנקה שלא דיברה אנגלית התרגשה לראות אותי. מצחיק... משעשע... ומעודד.
את המשך היום העברתי בשיחת וידאו קולחת עם חברות שלי, גם כשאנחנו מדברות כל היום בקבוצה, היה לנו מה להגיד ולהוסיף אחת לשנייה. מרגישה ממש מבורכת על זה.. שלוש שעות של שיחה שפשוט לא רצתה להיגמר.
את הרשומה הזו אני כותבת מהבריכה במלון, אותה בריכה שמשקיפה על האקרופוליס. אחרי שלוש שנים שיש לי את הקינדל האנגלי, אזרתי אומץ ופתחתי לקרוא בעמוד הראשון שבו הפסקתי בפעם הקודמת (לפני שלוש שנים). מדהים כמה השתפרה האנגלית שלי, מדהים כמה נהיה לי קל לקרוא ולהבין.
מי שעדיין לא הבין אותי או הכיר, אני עם בעיות קשב וריכוז קשות חחחח. גם עכשיו בעודי כותבת, רצות כ"כ הרבה מחשבות בראש ואני מנסה לא להישמע מקוטעת ושיהיה קשר בין המילים, אבל הכל קשור. הכל נוגע באותו נושא שעליו אני מדברת - עליי.
החלטתי שאעשה פה קעקוע. לפחות אחד אם לא יותר (מתאים לי לתקתק את כל חמישה שאני עוד רוצה - ז"א מתאים באופי)
הראשון מביניהם.. אני עוד מתלבטת מי יהיה הראשון. מתוך החמישה שאני רוצה לעשות, שניים אני אעשה בוודאות מלאה ועוד שניים שאצטרך לחכות לאותן החברות - קעקוע לכל אחת - כבר בחרנו מה נעשה ורק חסר האומץ לעשות (שלהן בעיקר וכסף מבחינתי 😁) והאחרון.. הוא פשוט ממש גדול, פיזית (!) אני עוד בהחלט מתלבטת האם כן לעשות אותו, ועצם ההתלבטות מורה לי דווקא לא לעשות. אם היית בטוחה בו טושי, לא היית מתלבטת אלא בטוחה בו.
השמש שוקעת פה מאוחר יותר, גם עכשיו היא עוד בשמיים מסנוורת אותי (והשעה 8 בערב) וכל הדבר הזה גורם לי לתהות האם אני במקום הנכון?
אני מרגישה במקום הנכון, הכל מסתדר לי בצורה כמעט מושלמת והחשש הזה.. להיות רחוק מהמשפחה והחברים, גם אם זה כולה מעבר לים, הקורונה הזו לא בדיוק מאפשרת לי לראות את כולם בצורה נוחה ואידאלי ועדיין אני טיפה מרגישה במקום. זה בסדר להרגיש במקום גם כשהלב נמצא במדינה אחרת? האם הלב והאמת שלי באמת נמצאים במדינה אחרת?
עבר רק שבוע, שמרגיש ממש כמו נצח, אולי הקעקוע הגדול.. חחחח הוא בהחלט מתאים למעבר הזה ולמה שאשיג ממנו.
כל מה שצריך לקרות, קורה וכל מה שצריך להיות, יהיה.
תזכרו, החיים יפים ❤️