בדרך כלל.. ז"א תמיד, העברתי את כיפור בביתי, בארץ, בשקט שלי.
48 שעות של שקט מוחלט ודממה נפשית. מעין, הדרך שלי לעשות חשבון נפש.
השנה הייתה הפעם הראשונה שהעברתי את כיפור במקום.. שאין בו כיפור. אנשים נסעו רגיל, מוזיקה התגלגלה ברחובות, מקומות עבדו ואפילו הטמפרטורות צנחו.
אתה בטח יושב לך בפינה שלך בעולם.. מהרהר על קיומי או אולי אתה אפילו חושב שמצאת אותי. אבל אני כאן, עובדת על עצמי כדי שאהיה הכי מתאימה לך.
לפעמים, כאן, במדינה זרה, אני חושבת על הונילי שלי - שהיה לי. אני תוהה איך הוא מסתדר ומה שלומו, אם פגעתי בו כמו שאני חושבת שפגעתי או אולי היום הוא ממש שונא נשים בגללי...
סמי שלי רציתי להוציא את האלפא שבך. רציתי לשחרר את חוסר הביטחון שיש לך ולתת לך את הכבוד והמקום שיש לך כגבר. אבל לא רצית את זה.. לא ממני.. אני מאחלת לך באמת למצוא את המקום שלך, כי יש בך פינה שתשלים לך את הכל - ובפינה הזו התאהבתי, ועל הפינה הזו לא סמכתי.
בשיחה עמוקה עם עצמי אני מנסה להבין למה הוא עלה לי כאן. כלומר, למה המחשבה על סמי עלתה לי במדינה זרה, חצי שנה אחרי שחשפתי בפניו את השקרים ונפרדו דרכנו. ולמה אני בכלל מתגעגעת למקום שלא עשה לי טוב עד כדי שהייתי צריכה לשקר?
ובינתיים, שיר לא אהוב מלהקה שלא ממש אהובה במקום הזה. כבר סיכמנו שיש לי טעם מיוחד לא? 😉