בילדותי, בבית מול בית הוריי התגוררה משפחה רועשת. אבא ואמא שוטרים, בת ובן שכולם חיו להם בהרמוניה פנימית משלהם.
האמא, בלי לשפוט כמובן, לא האדם הנעים בעולם. מסתבר שלאורך השנים הייתה מכה את האב ומתעללת מילולית בו עד שהגיעו מים עד נפש וברח על נפשו משם. כל השכונה ידעה שהיא חתיכת משוגעת.
בינה ובין הבן שכבר הספיק לגדול לשאוף להיות מר עולם הבא (אמיתי, הוא חתיכת מגודל מלחיץ) תמיד היו יחסי אהבה שנאה. הם חיו יחד אבל תמיד רבו באופן האלים ביותר
"את בת זונה! מטומטמת!" טראחחח צלחת נשברת
"י'חתיכת מגודל! לא מאמינה שהבאתי אותך לעולם י'כלבב!"
"אההה י'בת זונה? נראה לך שתצליחי עליי? את מנסה את מה שניסית על אבא?"
וכך שנים.
קללום, צרחות, דלתות שבורות.
היום אני מצינת שנה לעבודה פה. שנה+5 למעבר ושנה-1 למעבר לדירה.
וככה, באמצע המחשבות והתהיות, השכן מלמטה כמנהגו, בסביבות 18:00 כשהוא חוזר מהעבודה, צורח את נשמתו בטון שלא משתמע לשני פנים שיש פה כעס על הסבתא שלו שחי איתה.
ואני? פתאום מחייכת לעצמי שיובל (שם בדוי) המגודל והשכנה המשוגעת פתאום רבים בשפה זרה.
שנה כאן הביאה אותי למקום אחר לגמרי ממה שחשבתי שאהיה. אני מברכת על כל צעד וספק שהיה בי, על כל תחושה ובדידות שחוויתי, כדי להגיע לרגע שבו אני כבר לא רוצה לחזור אחורה, והפעם באמת.
