לא כתבתי על המלחמה מאז המלחמה.. לא כי לא היה לי מה לומר או כי לא הזדעזעתי עד כלות נשמתי.
לא כתבתי על המלחמה מאז המלחמה...
יומיים אחרי פרוץ המלחמה התחלתי פרוייקט חדש בעבודה.בתור ישראלית שלא חיה בישראל - המלחמה נשארת בנפש אבל הגוף חייב להמשיך לתפקד, במיוחד בפרויקט חדש.
לפני כחודש בדרכי למשרד חלפתי על פני התמונה של משפחת קדם סימן טוב האב ג'וני, האם תמר, התאומות שחר וארבל, והקטנטן עומר. הייתי באמצע הקלטה לבסטי במענה למשהו ששאלה או התייעצה איתי ובבת אחת השתתקתי. משפחה שלמה שאני קוראת עליה מכל כיוון מופיעה לי מול הפרצוף באמצע הרחוב.
פתאום הבנתי מה הכוונה באזהרת טריגר.. הלוואי והייתה לי אחת באותו הרגע.
הימים עוברים, הדמעות יורדות, מצב הרוח מרגיש כמו רכבת הרים ולא מהסוג המוצלח.. And life goes on
ואז.. או איזו מילית מעבר לימינו.. אתמול יצאתי מהמשרד בסביבות 5 ועשרה - כבר התחיל להחשיך, ופתאום שמתי לב שמישהו תלה שלטים בסביבה של החטופים שלנו. ולא הייתי צריכה טריגר לפני. התפללתי לראות אותם גם הבוקר ואכן כך קרה - לא תלשו את החטופים שלנו בגזרה שלי 💪🏻
תחושת גאווה, אושר קטנטנה ותקווה עלתה בי
ומה עם ההיא שכעסה על צחקוקים המבוכה שלי אחרי שחודש לא יצאתי מהבית מפחד והיא בדקה אותי בטחוני כאילו אני חמאסניקית? מבטיחה לכם, אין לי לוק של חמאסניקית.
והזיקוקים הראנדומאלים באמצע השבוע מה איתםםםםם??? כשאני יודעת שיום העצמאות, חגיגות הג'יזס או וואטאבר אני יכולה להתמודד עם הבומים האלו, אבל ככה סתם??? שמע ישראל.
בקיצור, קצת קשוח פה ובעיקר "רגיל" ובבקשה תשמרו על עצמכם ❤️
"ומבטיח לא אכתוב על זה יותר, רק בפעם הבאה שאשבר"