היי בלוגי, קצת catch up on my life
אחרי שקראתי לא מעט ממה שכתבתי לך במהלך 2024, אני יכולה לומר בפה מלא שעברתי תהליך עצמי הכרחי. עכשיו כבר לא ממש אכפת לי לציין איפה אני ממוקמת כי גם ככה הפוסט הזה בסוף יקבר בין הפוסטים שלי.
אז בתחילת מרץ עזבתי את מבצרי בארבע השנים האחרונות באתונה המהממת. בתאכלס גרתי בגבעתיים של אתונה אבל זה קצת יותר גדול מתל אביב העירונית. עזבתי בתחושת כישלון ועם המון חשש לגבי העתיד. פעלתי באוטומט, לא ידעתי לעשות אחרת כשהכל מלא בתחושה של כישלון.
כישלון בזוגיויות שניסיתי לנהל, כישלון בעבודה שנגמרה, כישלון כלכלי שלא חסכתי מספיק בתקופות טובות יותר, הרגשתי שאפילו נכשלתי בחלום שלי למרות העבודה תוכנית ב' שלי תמיד הייתה לחזור לארץ.
אז בתחילת מרץ חזרתי לארץ. עליתי לקומה ה16 שההורים שלי עברו עליה מיד בפרוץ המלחמה בתזמון הזוי ולא מתוכנן. הם התכווצו בבית, שינו חוקים שהיו סבבה בבית ילדותי ופתאום צצתי עם שתי מזוודות ואורגנית. תופסת לנכדות הקטנות את חדר המשחקים ויושבת בלילות במרפסת בוכה את החיים.
סה"כ כיף לא? מי לא "מתרגש" מלחזור לגור עם ההורים כי הוא כישלון חרוץ?
ניסיתי לבנות תוכנית. כשאין לי תוכנית אני מאבדת כיוון, מסתחררת ובעיקר מאבדת את עצמי. אז חייב תוכנית. לחזור ללימודים? למצוא עבודה בתחום אחר אולי? שוב התעסקות של מה מעניין אותי, מה אני אוהבת, מה מעלה את הדופמין במוח ואפשר להרוויח עליו כמה שקלים.
נוסיף נקודות שצריך להתרגל בחזרה לארץ, וזה בזמן מלחמה. ואני. לא חובבת גדולה של הארץ... לא בקטע רע, אבל מערכת הזוגיות שיש לי עם ישראל ימתין לפוסט אחר.. זה הרבה יותר מורכב ואולי מערכת היחסים הכי מורכבת שיש לי בחיים האלו.
התחלתי קורס ערב, מצאתי עבודה שלא משלמת מספיק לאגוזים בסופר, אח"כ עבודה שכן משלמת אבל אני מאבדת את חיי איתה (הקונפליקט הטושישראלי חגג) המון המון דיונים עצמיים וניסיונות ובדיקות והבנות שאין ברירה - אני חייבת לחזור לאתונה.
מודה, שתמיד חלפה מחשבה בראשי שאולי אני בורחת. אולי אני אגיע ולא ארגיש טוב, אולי אני עושה לעצמי הצגה וזה איזה גחמה אימפולסיבית adhdית. נוכחתי לגלות שלא.. שאני צריכה לסמוך על עצמי יותר, לתחושות שלי ולאינטואיציות שלי. הגעתי לאתונה, והעבודה המתוכננת נדחתה ונדחתה ונדחתה עד שאחרי חודשיים גם בוטלה סופית. יומיים לפני הטיסה חזרה - אני 2 המזוודות והאורגנית, הרופא התקשר ובישר לי שאני חייבת לעבור פרוצדורה בהרדמה מלאה.
מפות לשד, החיים התגלגלו ומצאתי את עצמי באותה חברה שפיטרה אותי לפני כמה חודשים. התחושה כ"כ דומה, כ"כ מוכרת, כ"כ נחמדה ומנחמת - ויחד עם זאת, החברה הזו העבירה אותי לא מעט מרורים - משלמים טוב אבל בני זונות.
ורק אציין, שהגעתי מובטלת, ונשארתי מובטלת כמה חודשים, ולרגע לא הייתי באותו סטרס שהייתי בארץ.
בקיצור בלוגי, קצת נקטע לי חוט המחשבה אבל אספר לך קצת בדסמ כי מגיע לך 😋
משומה הרבה יותר קל לי להתחבר לצד הנשלט בעוד שהדומיננטיות צצה רק במקרים מסוימים וכשאני מרגישה בטוחה שיקבלו את זה בטוב.
חקרתי קצת את חוויית הפומביות. הידיד בדסמי נעשה מיני כמובן אבל לא רומנטי, הזדיינו בפארקים, התמזמזנו על ספסלים והוא גילה לי על מסיבות שונות.. אמהמה, הוא selfish lover, הגמירה שלי עניינה לו תתחת. מבחינתו יש דרך אחת להגמיר אישה וזה באמצעות הזין הלא ממש גדול שלו, מודה שהוא היה סה"כ מספיק בגודל אבל בואו..
ואז הלכתי לפגוש את האקס, הוא היה הרבה יותר דומיננטי ממה שזכרתי והזין שלו בהחלט יותר גדול ומפנק אבל גם הוא כמו הקודם, selfish lover רק שפה יש קצת יותר היסטוריה.
בקיצור נשארה תאוותי בין רגליי במשך כל הפאקינג שבוע. חרמנות ברמה שלא דמיינתי. היא עדיין קיימת.. אני פשוט בררנית לגבי הפרטנרים שלי..
מעניין.. יש מצב שהמוד הנסיכתי שלי מתעורר כשאני חרמנית.. לפחות כרגע הוא כן 😆
זהו נראה לי.. מתה למצוא את הפרטנר המתאים..
הא הא הא איך שכחתי?? שימי!!! אהבת חיי ונשמת עיניי. בזמן התקופה של בארץ הספקתי לאמץ כלב! כי זה מה שעושים כשמובטלים 😂
בכל מקרה, אימצתי כלב בן 7, אחד שעבר חיים לא נעימים.. לא התייחסו אליו יפה ויש מצב שגם חווה התעללות. זוועה, אני יודעת. הוא ג'ק ראסל מעורב, חתיך חתיך חתיך עם עיניים של כפרה עליו. הייתי צריכה להשאיר אותו בארץ עד שיעבור זמן מבדיקת הנוגדנים שעשיתי לו, אבל החתיך צפוי להצטרף אליי ממש ממש בקרוב. So stay tuned 😜