הפעמים היחידות שאני מאמינה בלב שלם שאני מזוכיסטית זה במהלך סשן קעקועים.
זה כאב בלתי נסבל שמלווה בכמות דופמין ממכרת.
לפעמים הכאב הופך להיות ממש בלתי נסבל, אבל זה בגלל שהadhd שלי שואב את הדופמין מהר מהר מהר 😅
אח"כ, הלוק הסופי - שוב רמת הדופמין עולה ועולה, וזה קורה במשך חודש בכל פעם שאסתכל במראה או על הקעקוע החדש.
לפעמים גם אחרי חודש ועשר שנים🤭
אני מאוד אוהבת את הקעקועים שלי.. מתייחסת לסשן כזה כמו ביקור אצל קוסמטיקאית או פלסטיקאית. נהנית מהמחשבה שהאם ישימו לב? או שלא..?
יש לי קעקוע שכבר כמעט שנה עליי, אמא שלי ראתה אותו כמה פעמים ועדיין בכל פעם שואלת אם הוא חדש.
עם השניים האלו היא תדע שהם חדשים.. הציורים האלו ישבו אצלה במרתף הבית במשך שנים בדמות רובוט צעצוע מאובק עד שהסכמתי לשחרר אותם. היא תזהה😉
הפעמים היחידות שאני מאמינה בלב שלם שאני מזוכיסטית זה במהלך סשן קעקועים.
אני מוכנה לסבול כאב למען המטרה - ובפרט כשהמטרה הזו חשובה לי❤️