גיל 14 הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על לעשות קעקועים.
ידעתי בדיוק מה אני רוצה - מפתח פה על כף יד שמאל ומפתח סול על כף יד ימין.
ציירתי בלורד בכל בוקר מחדש ותרגלתי התרגלות למראה הקבוע בכף ידי.
כששאלתי את ההורים שלי, אבא שלי אמר מיד במקום "בשום פנים ואופן לא. עד גיל 18 את באחריותי ולא אסכים לשום שינוי קבוע בגופך. בגיל 18 את תהיי אדון לעצמך ותעשי מה שאת רוצה."
אמא שלי אפילו לא הספיקה להגיב.
"אבל אבב-" אבא שלי לא נתן לי לסיים את המשפט - "אמרתי לא. שחררי מזה. לא יקרה." עם המבט הכי רציני בעיניו שאיי פעם פגשתי.
הסתכלתי על אמא שלי שאמרה בחצי חיוך - "אל תסתכלי עליי, אני מסכימה איתו"
פפפפפפ טווווובבבבבבבב
אם יש משהו שפחדתי ממנו זה להמרות את פיהם. הייתי כ"כ ילדה טובה והרגשתי שגם ככה אני מאכזבת אותם בתחום הלימודים והחברתי שלא רציתי לעשות עוד צרות. שעת עוצר זאת שעת עוצר בלי עוררין, אין דבר כזה שלא עונים לשיחת טלפון מהם - לא משנה איפה אני או מה אני עושה, אין דבר כזה לא ללכת לבית הספר אם לא עלה לי החום או כי השקעתי את כל הלילה בהכנת פעולות לצופים.
כשהגעתי לגיל 16 ביקשתי ליומולדת שיתנו לי לצבוע את השיער. ז"א לא ביקשתי את זה ספציפית ליומולדת אבל זה היה באותה תקופה. אמא שלי סרבה באותה מהירות שאבא שלי סירב בזמנו על הקעקוע. אבא שלי... הסתכל עליי אחרי תחנונים רבים מנשוא והבטחות חוזרות שלא אצבע לצבע הזוי ואני רק רוצה בלונד או ג'ינג'י או שחור לשם שינוי - ולקח את אמא שלי לשיחה. כשעה אחכ הם יצאו מחדר השינה ואישרו לי לצבוע את השיער לצבע טבעי שקונים בסופרפארם. יששששש
אבא שלי אמר לי אחכ שהוא חשב על זה, וזה לא שינוי קבוע בגוף ולכן הוא בסדר שאעשה את זה אם ארגיש יותר טוב עם עצמי.
יומיים אחכ כבר הייתי ג'ינג'ית, נכנסתי לכיתה עם צבע חדש ובוהק מהחום הבהיר שהיה לפני והרגשתי סוף סוף שינוי באוויר.
צבעתי אח"כ לשחור ואז שוב לג'ינג'י, את י"ב סיימתי עם אדום או בורדו. הייתי בלונדינית כמה פעמים ואפילו יומיים לפני השחרור הצבאי צבעתי לורוד בוהק. רציתי כחול אבל הספר המליץ שלא וזרמתי.
אחרי הורוד חזרתי תקופה לחום אבל תמיד אני נשברת ובסוף צובעת את השיער לאיזה צבע אחר.
היום אני באדום-דהוי-תצבעי-אותי-כבר ואני מתלבטת לי אם להמשיך באדום או לחזור לחום.. אולי שחור?
ולגבי הקעקועים? בגיל 18 ושלושה חודשים, בזמן הקלטות של מגמת המוזיקה בת"א וכשההורים שלי בשבועיים באיטליה קונים עצים לגיטרות של אבא שלי - הלכתי לקעקע את מפתח פה בכף יד שמאל ואת מפתח סול בכף יד ימין - מספרת להם בשיחת סקייפ מקרטעת 🤭
בסטודיו אמרו לי שממש לא מומלץ במיקום לו חלמתי במשך ארבעת השנים האלו ושקצת גדול יותר וליד יהיה עמיד לאורך זמן.
המקעקע שאל אותי במעבר בין מפתח הפה לסול אם סיימתי עם החוויה או שההתמכרות רק התחילה? גיחחתי בתשובה אבל בסתר ליבי, ידעתי שזו רק ההתחלה.
באתי להוסיף תמונות שלהם ואז נזכרתי בעוד permanent modification שנשארתי איתו, צלקת בגבה מתאונה בסשן שכלל חניקות. כתבתי על האירוע כבר בזמנו לא ארחיב יותר מידי.. האם באמת התגברתי על האירוע ההוא בו נאלצתי לתפוס פיקוד אחרי שכבר מסרתי שליטה ונפגעתי פיזית
ההצצה במנהרת התמונות, החלפת המבט בגבה מול המראה ביומיים האחרונים..
בלבולים של תוכניות משתנות, רצונות, שיחות ומחשבות לעצמי... יום בריא סה"כ ❤️
קעקועים, גבות מעוררות מחשבה נוספת והשיר שהעיר אותי הבוקר בבחירתו של ספוטיפיי
צילום מרגע האירוע כדי להבין את סדר גודל העניין אחרי השתלטות על הדימום
והפנס בגבה שנשאר קבוע עד היום...