יש מאשאפ אחד שלא יוצא לי מהראש בשנים האחרונות.
המנגינה של סופר מאריו + יש לי סימפטיה. להחליף את ליין הפסנתר ביש לי סימפטיה לחלק מהליין של מאריו.
כל פעם שהראש שלי מנגן סופר מאריו זה עובד מיד אח"כ ליש לי סימפטיה.
טו טו טו טו טו טו טו טו טו טו טו טו. טו טו טו טו טו טו טו טו טו, טו טו טו טו טו, טו טו טו טו טו טו טו טו, טו טו טו טו טו טו טו - יש לי סימפטיה לאומנות קונספטואלית בתל אביב פאמפאמפאמפאמפאמ. עיר בלי קונספציה, טיח נופל, תריס מתייפח, אוטובוס מת - ואז שוב מאריו.
——————————————————————————————————————————————————————
טריגר הפרעות אכילה, המשך על אחריותכם.
בסביבות גיל 11 התחילו ההורמונים להשפיע. החזה גדל, אח"כ גם הגיע המחזור, המותניים נהיו נשיים.. הפכתי בשנה או שנתיים ממקל דקיק לנערה מתפתחת. חזה גדול היה לי דיי מהר משאר הבנות, ואבא שלי בשיא רגישותו דאג כל הזמן להחמיא לי בקטע מפרגן, היה אומר לאמא שלי לפני כל יציאה שלי מהבית "ראית איך הבת שלנו הפכה לאישה?"
איפהשהו בתיכון, יחד עם טכנולוגיה מתקדמת יותר ויותר (הכלוב היה קיים!) החלטתי לבדוק על.. הפרעות אכילה.
לא הייתי שלמה עם הגוף שלי. יותר מזה, לא הצלחתי לקנות בגדים איפה שחברות שלי קנו - וזה לא שהייתי ענקית או משהו.. פשוט מידה 42 וL כשחנויות הבגדים לא ממש היו בקטע לפרגן בעוד מידה או שתיים... בטח לא חזיות של נערות חחחחח זה אף פעם לא יכולתי לקנות, הכל תחרה מבוגר ומשעמם ולא סקסי כי זה לא מחזיק כלוםםם והציצי נשפך בעע.
אז פתחת גוגל ובדקתי על אנורקסיה ובולמיה. ידעתי עוד לפני אבל הפעם נכנסתי במוד מחקרי - מה היתרונות? מה החסרונות? אני שומעת רק דברים רעים אבל זה עדיין קיים - אז משהו כן עובד שם... מה?
חשוב לי להוסיף שבת הדודה שלי אובחנה ואושפזה עם אנורקסיה, בחורה מהשכבה של אחי.. הייתה מגיעה אלינו לימים שלמים ללמוד עם אחי ואוכלת רק תפוח אחד בודד כל היום. ידעתי מה זה ומה ההשלכות אם לא עושים את זה נכון.
ידעתי שיהיה לי קשה מידי לעבוד על הראש שלי עם אנורקסיה, לא חשבתי שאני עד כדי כך שמנה כדי להיגעל מעצמי.. זה גם היה לי לא נוח להשתיל מחשבות כאלו הרסניות.. לא יודעת. אין היגיון אצל נערים. אז הלכתי על בולמיה.
יכולתי לאכול הכל, בבולמוס של פעם ביום או יומיים ואז להקיא הכל כאילו זה לא היה.
למדתי אילו מאכלים יוצאים בקלות יותר ולא משאירים יותר מידי טעם רע, למדתי גם איפה אני צריכה לשחק עם האצבעות או מברשת שיניים עמוק שם כדי שהכל יצא.
הייתי נכנסת לבלוגים בישראבלוג ומאכילה מפלצת שלא קיימת. משכנעת את עצמי שזאת דרך טובה ואם רק אשמור על 3 ימים בשבוע שהכל כאלו, לא אחשב מספיק לפי הספר והכל טוב.
בי"ב הייתה לי מטלת גמר במדעי החברה, הייתי צריכה לבחור שני נושאים ולהסביר אתה קשר שלהם. רציתי את הקשר בין חברה להפרעות אכילה. הצורך שלי ללמוד על זה לא נרגע והייתי מוכנה לנצל כל דבר בשביל זה.
המנהלת לא הסכימה. איך היא אמרה? "טושי יש מחקרים שלא צריך לבצע. כאלו שעלולים לפגוע בנחקר, בשדה המחקר או במקרה שלך - החוקר"
התעצבנתי, אבל היא צדקה. אם היא הייתה באמת מכירה אותי היא הייתה יודעת שאלו הכל קריאות לעזרה ותשומת לב, שאין לי באמת רצון לפגוע בעצמי.
טושי.. רינת הכירה אותך. רינת הכירה את ההורים שלך. רינת הגיעה אלייך עם דעות קדומות על אחיך ואת.. עשית את אותם דברים בדרכך. הוא אולי עישן בפינת עישון - את הסתובבת חצי שנה יחפה בביהס ועצרת יום לימודים ל6 שנתי על איזו מחאה מטומטמת. והנרגילה שתפסו אותכם איתה בסופש מגמוזיקה? אז האם רינת הכירה אותי? היא רצתה להאמין... היועצת אולי הכירה הכי מכולם.. היא זאת שהייתה קוראת פעם בשנה להורים שלי על כתיבות אפלות וקשות שמצאה במחברות שלי.
בכל מקרה, היועצת הייתה מוערבת גם בסיפור זה, מכובע אחר. בסוף י"א כתבתי בסוף מחברת המתכונת על הבולמיה והמורה לסוציולוגיה הגיעה לזה. לקחה מיד לשיחה והסברתי לה את "כל ההיגיון" (היא לא הבינה)
לא הקאתי במשך תקופה ארוכה אבל.. הדרך הזו..
כותרת הטקסט הוא קש"ר במיטבו וכך הוא נכתב, אין לי שבלונה הפעם ואני סתם פולטת מילים לדף וירטואלי. לרגע נזכרתי בתקופה בה חשבתי שהבולמיה הייתה מרכזית.. אבל כשאני חושבת על זה לעומק.. אלו סתם בחילות של ארוחת בוקר שאני חווה אותם גם היום. להריח אוכל בבוקר (או חס וחלילה לאכול) יכול ממש לעורר לי את רפלקס ההקאה. היו פה תקופות באתונה שניסיתי לעבוד על זה וכל בוקר היה מסתיים בלהקיא לאסלה. זה לא קשור לבולמיה.. רק לרפלקס ההקאה שלי שהוא סה"כ קליל.
מה הקשר... חח קש"ר 😅 הפעם ההיא עם השולט הראשון כשהקאתי, נלחצתי. נלחצתי שאני עושה משהו שעלות לעורר בי את הבולמיה שוב, שאולי אני משחקת באש שלא צריך לחקור, שעלול לפגוע בחוקר.
סיפרתי לו מהרגע הראשון על זה, עוד לפני כל אקט שעשינו. אמרתי לו שהייתי מקיאה בתיכון וזה היה אכפת לו רק במידה של התחושות שלי עם עצמי. כשהקאתי ממנו והוא שאל לשלומי, הוא התכוון לזה. איך אני בתחושות להקיא שוב בכוונה?
אני לא שם היום.. גם אז לא הייתי... אז.. הסתובבתי עם אנשים שלא הרימו אותי והייתי כ"כ נמוך בתחושות האישיות ש.. זאת הייתה דרך ביטוי איומה. ריטלין בלבל אותי עם האישיות שלי. הרגשתי עדיין כ"כ מטומטמת בלי הכדור הזה. בורה, אהבלה, סתומה. התגברתי על התחושות האלו רק אחרי התיכון כשביצעתי ממוצע לציוני הבגרות שלי וקלטתי שהממוצע הוא 98. 98 זה לא ממוצע של סתומה שלא יודעת כלום.
—————————————————————————————————————————————————————
כמה שיט לבוקר אחד... מה זה עלה בך פתאום?? מה זה משנה... זה עלה.. פלטתי.. עכשיו תתעלמי? לא להתעלם.. לשחרר.
נגמר
מטלות גמר, מחאות עוצרות לימודים ושיר