אני מניחה שזה יתפרסם מתישהו.. לא בקרוב.
אבא שלי הוא הכי בעולם. ואבא שלי הוא הכי מכולם.
קראתי פה פוסט לא מזמן על כמה מדליק זה אבות שקולעים שצמות ויודעים דבר או שניים על המחזור (לא מזמן ביחס לכתיבת מילים אלו), ואבא שלי היה בדיוק כזה.
כשנולדתי אבא שלי כבר היה בן 41 ועם רקורד של שלושה בנים, קריירה בעליה ולא מעט תחביבים. אבל עדיין בשנותיי הראשונים הוא ניסה להיות נוכח כמה שיכול. לקח אותי לטיולים בדיונות, הרים אותי על הכתפיים בג'אז בים האדום באילת, חוזר תשוש מהעבודה ומלמד אותי שחמט, בימי שישי אוסף אותי מהגן ותמיד תמיד זה שמכין את הסנדוויצ'ים בבוקר.
אני זוכרת שבת אחת, אולי הייתי בת 8, הוא עשה בילדאפ רציני על נסיעה לגבעה מיוחדת ששנינו ממש נהנה. אני זוכרת נסיעה ארוכה, מתישה, משעממת ממש - עד שהגענו לגבעה קטנה ליד הרי ירושלים, הפולו המשטרתית הקטנטנה החזיקה את כל העליות והירידות האפשריות. חנינו, עלינו, הסתכלנו - "יאללה טושי בואי הביתה". הסתכלתי עליו בבלבול.. אתה רוצה להגיד לי שנסענו את כל הנסיעה המשעממת הזו בשביל 5 דקות??? "כן, מה עוד יש לך לראות פה? הינה עץ, זה ממול הר, כל השאר פה זה שדה, מאחורייך יש כביש" וחזרנו הביתה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, יש מצב שאמא שלי רצתה פשוט זמן של שקט 😂
טיולים עם אבא שלי תמיד היו מעשירים ומלמדים, הידע שלו במשך שנים היה כמו אנציקלופדיה בלתי נגמרת שכולנו היינו בהלם ממנה. אבא שלי ניצח מהספה את "מי רוצה להיות מיליונר" אולי 7 פעמים, אפילו כעסנו קצת שהוא לא נרשם וחוזר עם הכסף. "תגידו לי מה יש לכם? מה יש לי לעשות שם? מה רע לכם עם מה שיש עכשיו?"
אני הייתי אחת הסיבות המרכזיות לבחירתו של אבא שלי לצאת לפנסיה מוקדמת. הוא תמיד אומר שאם היה ממשיך אז כנראה שהיה מפספס אותי והוא לא רצה. אז בפנסיה הוא למד לקלוע צמות, למד את ההבדל בין טמפון נורמאל לסופר (לא באמת, צריך להגיד לו מה הציור/צבע וזה עוזר). אבא שלי היה מחכה עם ארוחות צהריים (עד שהתחלתי לקחת ריטלין ונגמר התיאבון) ולוקח כל בוקר לבית הספר - ברוב המקרים גם חזרה. המורה לאנגלית בכיתה ח' תמיד חשבה שאני מעשנת בגללו, הסיגריה חייבת להיות ביד ימין כי הוא מאפר למאפרה ולא לבחוץ - זה לא חוקי. אז התמלאתי ריח של סיגריות עוד לפני שהריטלין התחיל להשפיע.
לאבא שלי יש גישה מעניינת ובריאה לחיים. כשהייתי צעירה הייתי שואלת אותו המון שאלות "מה אם?" מה אם סבא וסבתא היו מחליטים לעבור לארהב ולא לעלות לארץ? מה אם הוא היה נשאר נשוי לאשתו הראשונה? מה אם הייתי נולדת נוירוטיפיקלית? מה אם רבין לא היה נרצח? המון המון מה אם? תמיד הייתה לו את אותה תשובה "טושי, אם לסבתא היו גלגלים אז לסבא היה מנוע. מה זה משנה מה אם? למה להתעסק בכלל בזה? אני לא שם אז למה אני צריך בכלל להעסיק את עצמי במה אם?" והייתי מסבירה שזה מעניין להבין עם עצמך מה היית עושה באיזו סיטואציה - "אבל זה לא רלוונטי! את יודעת בוודאות להגיד שתפעלי ככה? שלא תחליטי אחרת? שלא תרגישי אחרת? אין מה להתעסק במה שלא קיים."
אבל אבא, מה אם אכשל? "שוב את מתעסקת במה אם? ואם לא תכשלי? למה את תמיד מסתכל על ההכי גרוע שיכול לקרות? דיי שתחררי מזה" הוא אף פעם לא מצפה לתשובה, זה לא משנה מבחינתו, ואולי הוא צודק.. הוא כנראה צודק...
במאי 20 אבא שלי עבר הסרת גידול סרטני בריאות. הוא אובחן כמה חודשים לפני כן ובמאי ההוא חתכו לו חצי ריאה בערך. ממש חודש בערך לפני שעזבתי את הארץ. לא ידעתי להסביר בזמנו את האפתיות שחשתי כלפי האירוע.. "עבדתי על אוטומט" אבל.. גם לא.. פשוט לא פחדתי.. נראה לי.. ביוני 24 הוא שוב עבר ניתוח כזה, הפעם הריאה השניה. שוב כחודש לפני שאני עוזבת את הארץ. גם אז הייתי באותן תחושות של.. מה שיהיה, יהיה. ברור שאני לא רוצה שיקרה משהו אבל אין לי כ"כ שליטה על זה.. הוא ילד גדול, בוחר להמשיך לעשן גם עם שלושת רבעי ריאה (אולי פחות) ומה אני כבר יכולה לעשות? מעדיפה להעביר את הזמן איתו בכיף ולא כעס... לחיות בכאן ועכשיו כשהוא עוד כאן וצלול.
שבוע לפני המעבר הראשון שלי לכאן תפסתי אותו מעשן. את הניתוח הוא עבר בסוף מאי, אני עברתי לאתונה בתחילת יולי -והוא, תפסתי אותו בחדר העבודה שלו מתחבא כמו ילד בן 16 עם הסיגריה😂
הוא גם קפץ כמו ילד בן 16 כשקלט אותי 😂😂 באמת זה היה מצחיק... מי היה מאמין שככה היוצרות יתחלפו 😂
במקום אמרתי לו שהכל טוב, שהוא ילד גדול, שאני לא הולכת לריב איתו על זה כי אני מבינה אותו. אמא שלי ואחי יריבו איתו מספיק כשיגלו ולא ממני. (לקח להם שנה פלוס עד שעלו עליו. הייתי תופסת אותו בשיחות וואטסאפ נעלם לחדר העבודה וחוזר אחרי 7 דקות 😂)
אבא שלי טפו טפו עדיין חיי ובועט ומנגן ומתקן. נעשה טרח פולני זקן ומתלונן אבל עדיין מצחיק וחכם ובעיקר אוהב.
אבא שלי עדיין מתעקש לאסוף אותי מהשדה בכל טיסה ולהקפיץ אותי בחזור, גם אם זה ב3 לפנות בוקר. הוא עוקב אחרי הטיסות שלי מרגע ההמראה ועד רגע הנחיתה. לא רק שלי, של כולנו.
"מאמאל'ה כל עוד אני מסוגל, באהבה."
יש לי עוד הרבה זכרונות ממנו, גם לא מעט ביקורת.. אבל נראה לי שבתחום ההורים, קיבלתי את ההכי הכי הכי.
נ. ב.
שני קעקועים מוקדשים להוריי, בכנות הם לא בוצעו עם הקדשה כמו שהסיפור מאחוריהם, שזור בהם.
באופן מאוד מאוד מאוד לא מתוכנן, אקראי ואולי קוסמי, הם ממוקמים בדיוק באותה הרגל, אחד מעל השני כשהם בוצעו במרחק כמה שנים טובות אחד מהשני.
הקעקוע החדש יותר.. הוא לא קעקוע מתוכנן, אלא סקיצה שנדלקתי עליה. נדלקתי בלי להבין מה כ"כ מדליק אותי בה אבל עם תחושה עצומה שזה שלי. ורק כשבועיים אחרי שעשיתי את הקעקוע, שיר עלה בפלייליסט שלי שחיבר את הכל.
מה עושות האיילות בלילות?
בשנים הראשונות של חיי היה לאבא שלי חשוב שאלך לישון עם מוזיקה ושלא אהיה רגישה לרעש בשינה. הקלטת שמע הקבועה הייתה.. כמו גדולים של אריק איינשטיין. והשיר מה עושות האיילות, היה קבוע כדרך הירדמות ועד היום מזכיר לי את הרגעים שהיה מנשק במצח, מאחל לילה טוב וברקע האיילות בלילות.