לפני כמה שנים, הסתובבנו מעט שיכורים ברחובות אתונה. פעם או פעמיים בשבוע היינו שותים 2 ליטר בירה וממשיכים למקום הבא דרך שיחות מאוד פתוחות, נטולות פילטרים וצחוק.
באחד הסמטאות אמרתי לו, "אין דבר יותר ordinary ממני". הוא ביטל אותי במהרה - את? Ordinary? אין בך גרם של רגילות ואין מצב שאת באמת מאמינה בזה.
התעקשתי שכן והגענו לבר ועברנו לנושא אחר.
אתמול נפגשנו שוב. שוב השיח מאוד עמוק, התעדכנות על פרטים קטנים בחיים וגדולים. ואיך שהוא שוב הגענו לאותו שיח. "אני ordinary לחלוטין. הרצונות שלי, שאיפות וחלומות. לא משנה איך תסובב את זה"
"טושי את באמת מאמינה שאת ordinary?"
שתקתי רגע... "לא" עניתי. כל החיים לא הרגשתי רגילה מידי, אז לפחות אני שואפת לשם.
"את באמת רוצה להיות רגילה? לא מיוחדת?" ואז הוא סיפר את הצד שלו. איך תמיד הרגיש לא כמו כולם. ושתמיד היה לו רצון וצורך להיות שונה.
"אתה רואה? למה לי לרצות להיות מיוחדת כשזה מה שהרוב רוצים? תן לי להיבלע, שלא ישימו לב, להיות אחת מכולם"