לפני 6 שנים. יום שלישי, 22 באוקטובר 2019 בשעה 8:01
כבר חודש וחצי שאני באותה פוזיציה, באותו המצב. כבר חודש וחצי שאני גוערת בעצמי, מעבירה ביקורת נוקבת על התנהגותי, רומסת כל שמץ של ביטחון להמשיך הלאה.
אבל השמיים עדיין כחולים, השמש זורחת והציפורים מצייצות.. אני עדיין מלאת מוטיבציה לשנות את העתיד וצמאה כמו נווד במדבר לידע..
מתי ישבר הדיסאונסס? אותו דיאלוג פנימי בין הרצון לנוח סוף סוף, לרצון להתקדם ולקדם את עצמי.
"אז גם עכשיו אהובה, הצלחת למצוא דרך לברוח מהקידום העצמי.." אני אומרת לעצמי. אותם ניצנים של ביקורת שמתחילים לתבל את היום במין תחושת פספוס.
ואתה. אני מריצה עליך 20 אלף קללות. למה אתה יושב לי בקאבסה? למה אתה לא יכול להיות פשוט כמו כל אחד? ולמה אתה כ"כ רחוק?
זהו, נגמרו לי המילים.. עד הפייסל הבא.