לפני 3 חודשים. יום ראשון, 30 בנובמבר 2025 בשעה 10:13
הפוסט הקודם מכתב בעת שכרות קלילה ומהנה.
הוא לא פחות חשוב מהפוסט הזה טושי, ידעת לכתוב 1 בכותרת עוד במונית.
32.
32 זה לב בגימטריה.
32 זה הגיל בו אמא שלך הייתה כשנולדת.
32 זה 16+16, מעין מספר שהיה לך שם תקוע בראש כאיזה שלב בחיים.
32 זה..
חברה שלי ואני מדברות לא מעט על השינוי המחשבתי שכל אחת פתחה בנפרד אך בעצם שתינו יחד כלפי החיים עצמם. ניחוח של בגרות, אחריות ו... רצינות? לא בטוח שרצינות זו המילה המדויקת ביותר. התחושה היא שבתאכלס, אנחנו לא יודעות כלום, אבל קצת יותר על החיים האלו.
אמנם חשבתי שאהיה בסטטוס ומקום אחר בגיל 32, אך אין לי שום חרטה לגבי המקום שאני נמצאת בו היום.
לפני 4 חודשים. יום שישי, 21 בנובמבר 2025 בשעה 2:37
במרחק של כ8 שנים מהאח הקרוב ביותר, בת זקונים לשני הוריי, היחידה שנולד בתצורה הנקבית של בני האנוש.
אני לא בטעות. הכל בלידה שלי מתוכנן, היה במעקב מעמיק וידוע עד רמת קביעת התאריך לניתוח - ללידה.
אחרי לידתו של האח הקרוב ביותר בשנים (ולא רק בשנים) אמא שלי חלתה מאוד. חלק אמרו שלא נשאר לה יותר מידי, חלק אמרו שאין פתרונות.. אחדים בודדים מומחים בתחומם טענו שאין מה לדאוג, היא תחיה עוד שנים רבות - אולי בסבל רב וסהכ שהיא סגרה את הבאסטה.
אמאשלי כפרה עליה שעד אז בכלל לא רצתה בת ושני הבנים שנולדו לה מילאו את עולמה סירבה לקבל את הבשורה ונאמר לה שלפחות תחכה עכשיו 6 שנים.
אחרי 7 שנים היא נכנסה להיריון טבעי קבעו תאריך לקיסרי ובבדיקת מי שפיר שבה גם נדקרתי ויש שקעים בשוק שמאל שלי עד היום, התגלה שאני בת.
התאריך לניתוח היה 25/11. אך יצא המזל ואמא שתי חלתה בשפעת שגרמה לניתוח לזוז ל2/12.
באותה תקופה כבר היו שלושה בני משפחה שנולדו בדצמבר ואבא שלי סירב בתוקף שגם אני אוולד. November it is.
האמת? לא רציתי ללכת כ"כ רחוק.. רציתי לדבר על גדילה בשנות ה90. ניסיונות ההשתלטות בבית על האחים שהולכים מכות אחד עם השני. הרגעים שחזרנו בשישי בצוהריים מהגן והבית היה מלא בריח של סלט מיונז רוסי שהאמא התימניה שלי עשתה בזמן האבא הפולני שלי אסף אותנו מהמסגרות וניגן את המוזיקה שלו בקולי קולות בבית..
הרבה מילים רצות במחשבותיי. כל מיני משפטים וחצאי פסקאות שמרכיבות אותי למי שאני... סיפורים קטנים שמלווים אותי מהזיכרון הקדום ביותר ועד היום...
וממש כמו עכשיו, מצב בו אני מנסה להרכיב ערימות של מחשבות לכדי פוסט פה בבלוג, בעיקר עבור עצמי - כי אם נודה באמת, הבלוג הזה הוא הדבר הכי מתמשך שכתבתי בו איי פעם.
כמות המחברות לאורך הטושיסטוריה שנפתחו בהבטחה לכתוב על בסיס יומי, שבועי, חודשי כדי לתעד ובסוף נותרו ריקות מתוכן או עמוסות בטקסט מצויר וצבעוני.
אז מה היית רוצה לתעד הפעם טושי? במה היית רוצה להיזכר מהתקופה הזו בחייך?
הייתי רוצה להזכיר לעצמי בעתיד שבהרבה בחינות אני מרגישה שלמה. שלמה עם הדרך שעברתי, שלמה עם החלטות שקיבלתי, שלמה עם המראה שלי ושלמה עם...
את שלמה עם המיניות שלך?
הייתה לך תקופה בשנות ה20 המוקדמות בהן חגגת את חייך. לא האמנת שיכולה להיות אפשרות שתהיי בלי מין מעל לחודש. גם לא מצאת סיבה...
עכשיו, בפאתי שנות ה30 שלך.. את רוצה את אותה המיניות עם כוכביות ומשמעויות.. עוד אין ממש מילים לכתוב על משהו שלא לגמרי הבנת בעצמך.. המיניות... דומה מאוד לעבר אך.. שונה כ"כ ממה שמניע אותה.
****
את הטקסט מעל כתבתי תחת סערת מחשבות לקראת סופ"ש ובסוף בחרתי להעלות טקסט על שמיכה גדולה וכבדה.
בכנות טושי, אין לך מושג מה קרה למיניות שלך. היא נוכחת ונאלמת (כן, בא') בו"ז. וזה בסדר... תשלימי עם זה כרגע, אבל לעולם אל תפסיקי להתעסק במחשבה על מה קורה איתה.
בנימה מעט אחרת, ובמעמד חודש היומולדת המבלבל והמוכר בבלבול. אני מבטיחה לך שיש קשר ישיר בין הקונפליקט הטושישראלי והעתיד שאת רוצה לעצמך והמיניות הנאלמת. ככה שאולי כדאי שפשוט תתמקדי בעיקר מאשר בתפל.
