סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

TushiB​(קינקית)חשבון מאומת

Hasta que salga el sol

מחשבות שהעזתי לחשוב בקול

*פוסטים מנוסחים בלשון מסוימת מטעמי נוחות, אך להערכתי תקפים לכל מין ומגדר בעולם
לפני 7 ימים. יום שישי, 5 ביוני 2026 בשעה 11:05

רוב האנשים שהכרתי באופן וירטואלי ודיברנו שיחות עומק וזימה ותוכן, היו אנשים שתכננתי לפגוש.

את לוקאס לא תכננתי אפילו לזכור.

 

הכרנו באיזה רולטה מוזרה ומינית, אני בכינוי הרגיל של טושי והוא בכינוי שאני לא חושבת שניסיתי לבטא - Y משהו, Y boy, וולפי.
אנחנו לא קרובים פיזית, האמת? אפילו לא החלפנו תמונות פנים עד היום.
היו תקופות שלא עניתי לו, לרוב כי הייתי במחזור ולשחק בצורה שלנו לא ממש הייתה אופציה נוחה.

ברור לי שלא יקרה שם כלום כלום כלום פיזי, אבל הוא כ"כ מתוק, וכ"כ רכושני, וכ"כ מונוגמי, וחייתי ומתחלף ו.. פאק מי הוא סוטה בדיוק במידה הנכונה.

אבל הוא פנטזיה מתוקה, מישהו להתנחם איתו ועליו ו.. שם.. הוא פשוט שם במקום המוזר שהכרנו, ראה כל חלק בי ועדיין הופתע היום לגלות את הפנים כששכחתי שלא שלחתי לפני. 

 

Pasándola bien, así andaba yo
Y el reloj miré - Pero se paró

 

בשביל מה כתבת עליו? כדי לזכור שיש גם קסמים קסומים בין זימה, בדסמ ומיניות. ששיחה יכולה להיות מבוססת על משהו כזה ועדיין תהיה עדינות, אינטליגציה רגשית וחיבה.
שניסיתי לדחוף אותו מחיי, כמו שאני עושה עם הרבה, והוא.. שם. מחכה לרגע שתהיי מוכנה לחזור אליו - גם אם זה לזמן קצת בלי זימה ספציפית.

 

גם הרוקסטאר עלה לי בראש היום... נפגשנו בכנס הקעקועים האחרון (כי השפעה ממני הייתה חייבת להישאר נכון? מבחור נקי מקעקועים הוא נעשה רבע מקועקע אחריי) ממש בטעות. כמו בסרטים הכי גרועים התנגשתי בו, בעודי מתנצלת ביוונית ומתנהגת בנימוס אירופי - אני מגלה שזה הוא. ומאז בכל פעם שעוברת פולו פולקסווגן אפורה (ועוברות המון כאלה כאן) אני מחכה לראות אם זה הוא בחלון.

 

והבחור שמופיע בפוסט של ההשוואה הלא מדויקת שלי.. שלח הודעה לא מזמן על זה שאני "piece of shit" - טכנית....I was a piece of shit איתו... גואסטינג מגעיל אחרי כמה ניסיונות סירוב לפגישה.. גם איתו אני חוששת להיפגש פנים אל פנים... אני אקפא ולא אדע איך להגיב.. 

 

סופש בפתח, מתלבטת אם לצאת עם חברה או להיקבר עם הכלב מתחת לשמיכה.. אולי אשלב 🙏🏻

לפני שבועיים. יום חמישי, 28 במאי 2026 בשעה 6:38

לשבת בצל, השיער מתנפנף ברוח ביום חם עם משקה צונן מונח ליד וביד פתוח לו ספר, שאכטה מידי פעם מועברת. 

 

דילדו תחוב עמוק בכוס ואתה מחובר עם שפתיך לפטמה שלי.

 

וזהו. לא יותר, ולא פחות.

 

 

 

ביוץ.... קווים לדמותו 🤦🏻‍♀️

 

 

לפני חודש. יום שישי, 15 במאי 2026 בשעה 15:40

תשישות של סופ"ש. 

תשישות של סופ"ש אחרי שבוע לא פשוט ועם עתיד עמוס חוויות לסופש הקרוב וגם זה שאחריו. 

 

הבנתי אחרי כמה תגובות שבפוסט הקודם נקרא שאני חוזרת לארץ ממש עוד כמה ימים.

אז... לא... 

הלוואי שהייתי יכולה להכניס את כל הציוד שלי רק לשלושה תיקים😂😆

הלוואי שהייתי יכולה ככה בקלות לקחת הכל ויאללה ביי.

 

זה תהליך.. לא קצר מידי ולא ארוך מידי.. זה לוקח זמן, אנרגיה, משאבים, כוחות, מחשבות והמון רגשות. 

 

אז.. ימים עמוסים.. רגשית, מחשבתית, תעסוקתית. מצד אחד זקוקה נואשות לשקט אמיתי שזה רק אני עם עצמי כמה ימים טובים. מצד שני, אני יודעת שאחרי שעתיים או שלוש, אגלוש ל... 

 

טושי מה עם קצת חיובי? מחר בע"ה עוד איזה קעקועון ליד, אולי יותר מאחד אבל קטניייים קטנים. ממלאי מקום. להמיר קצת כאב אחד באחר ולמלא את הלב באושר דופמיני רגעי.

שבוע הבא את לא עובדת שבוע עבודה מלא וגם תספיקי לטעות מהאוכל של אמא. היא גם אומרת שהיא יודעת איך להקל לך על הכאב (והיא יודעת ממקור ראשון, גנים מחורבנים לא מגיעים סתם 😉)

 

יהיה רגע שבוא אחשוב על כל התקופה הזו עם איזה חיוך קטן... באופן מפתיע (או שלא) בזמן האחרון בכל פעם שאני חושבת לכתוב על המעבר עולה לי בראש פוסט שכתבתי בסביבות מרץ 24. התחושות שהייתי בהם, התמונה הזו בראש של הדירה הנקייה שלי עם כל המזוודות ארוזות (מינוס בגדי הקיץ שנשארו לנגלה הבאה אצל ידיד) - הדמעות שלא הפסיקו לרדת. גם חודש וחודשיים אח"כ בכל פעם שעלה הנושא... זה היה אבל של ממש.. עצב, כעס, הכחשה, מיקוח. היה את הכל.

אולי אפילו חזרתי לאתונה מתוך מיקוח והכחשה. אולי לא.. 

 

טושי של 24 וטושי של 26 הן אותה הטושי.. רק אחרת. אולי" עיכבת" את עצמך בשנתיים אבל בתאכלס טושה... את עשית מעשה בלב שלם, עמדת מאחוריו ולרגע לא התחרטת. החיפוש התמידי שלך לגבי מה הלאה היה תמיד.. גם כשרק עברת לאתונה כבר היית במחשבות וחיפושים שמה יהיה הלאה? ממש ניסית להכריח את עצמך לעצור רגע. לא שזה עזר לך במיוחד.. ראיונות עבודה בקורק, גרמניה, ספרד, אפילו היה משהו בפולין או צ'כיה. מה זה משנה? העיקר החלום של לחיות בחו"ל.

 

ועכשיו מה? החלום למשפחה. לעוגן. למישהו שאגיש שהוא בוחר בי כל יום ושאני בוחרת בו. מישהו שלא אצטרך להרגיש מותקפת כשמדברים פוליטיקה, או שאני צריכה להסביר מהלך ישראלי שאני אישית לא בהכרח מסכימה איתו אבל מבינה את הסיבה. אני רוצה מישהו שמכיר את היהדות והיא לא זרה לו. ושסעמק, לא יפחד לנסות לכבוש את העולם ביחד.

 

תשישות, כמה דקות לבד ו.. שישי. 

 

תאהבו את עצמכם, זה משתלם ❤️

 

נ.ב.

אין היום שיר, המוח צריך שקט 😂😆 

לפני חודש. יום שני, 27 באפריל 2026 בשעה 15:13

כתיבה, למען הכאב. 

 

שלפחות יהיה מקום שאנסה לדוברר אותו החוצה. אולי בסוף הוא גם ישחרר, כמו הפוסט הזה. 

 

להתלונן לא עובד. 

להסתיר לא עובד. 

להתעלם לא עובד. 

לטפל פיזית לא עובד. 

לטפל מנטלית/רגשית... אני מנסה, באמת שמנסה. 

 

תאמת? אני כבר אובדת עצות. זה מסוג הכאבים... הוא מגביל אותי. בתנועה, בתחושה, במחשבה. פעם אחרונה שחוויתי כזה סוג של כאב היה.. באוניברסיטה... חרדת בחינות שהרקיעה שחקים בכאבים באזורים מגבילים. 

ניסיתי קרמים מחממים, קרמים מקררים, קרמים אנטיביוטיים, כדורים אנטיביוטיים (או משהו כזה). 

הלכתי למסאג' שפירק לי את הצורה, אבל גם השאיר אותי בדיוק עם אותו כאב שעה אחכ. לא יכולה להגיד שלא הרגשתי הקלה בזמן המסאג' כשהיא נגעה בדיוק בנקודות המחרידות.

 

היום בבוקר אמרתי לעצמי שהתחושה היא שמישהו תפס את השריר ומושך אותו למטה, כל תנועה או תזוזה. ישיבה או עמידה. 

הכאב כבר מקרין לשרירים אחרים שקורסים תחת העומס. אם זה הצוואר או השכמה השמאלית שבאמת נגמר הכוחות לסחוב לבד... 

 

ויש ימים בודדים בהם הכאב יורד בדרגותיו. פתאום מרגישה אותו ברמה 3 כזה.. שאר הימים הוא חוגג בין 5-7. לפעמים הוא רק בסביבות 7 אולי קצת יותר וכבר בא לי לבכות... 

——————————————————————

אז למה כואב לי? בגלל המעבר, כנראה, סביר להניח. ז"א.... נראהלי. אני חושבת שזה בגלל המעבר כי הכאב התחיל להופיע בבוקר שבו סיפרתי למשפחה שלי. היום בו אמרתי בקול את תוכניותיי ונתתי לגיטימציה לחפור לי בנושא (במילים אחרות). 

מה כואב לי? חוסר ודאות, חוסר השלמה עם החיים האלו בישראל. 

חוסר השלמה עם החיים בישראל...... 

"טושי, את לא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ישראל לא מושלמת אבל את אומרת בעצמך את סדרי העדיפויות שלך. תבלעי את הצפרדע לכאן או לכאן" 

זה לא ציטוט מדויק... רק החלק של לבלוע את הצפרדע. אני צריכה לבלוע משהו אחר🤦🏻‍♀️ 

הגישה של אמא שלי תמיד הייתה - תתמודדי, זה מה יש. לא ממקום של ויתור, אלא ממקום של השלמה והתמודדות ריאלית של המצב. אני לא בהכרח מסכימה עם הדרך, אבל אני לא יכולה שלא להסכים שלפעמים - צריך פשוט להתמודד. 

"אף אחד לא אמר לך תתמודדי לבד, אבל את צריכה גם לדעת לבקש עזרה" היא אמרה לי פעם לפני איזה עשור... היא ידעה שלא אבקש עזרה, שצריך לדחוף לי אותה. שיש לי איזו גאווה לא ברורה להצליח לעשות לבד.

 

כתבתי פה פעם שישראל עושה אותי נשלטת ולא ממקום טוב. שאני מאבדת את עצמי והשליטה בחיים שם... 

בראש שלי, ברור לי איך הכל יכול להשתבש ומה הworst case scenario, ועדיין, לא אותו אני רואה, אלא את ה great case scenario (לא הבסט אבל, כמעט בסט).

ואולי מזה את מפחדת טושי? אולי זה הכאב הזה שמנסה לגרום לך לעצור? הפחד הזה שמא תצליחי. 

 

ואסיים לבינתיים עם ציטוט אחרון של הגברת אמאB

"טושי, אם סותמים את האף - החרא ממש חם ונעים. רק צריך לסתום את האף ולא שמים לב. את יודעת מתי שמים לב? כשבטעות משחררים להריח. ואז... החרא כבר לא כ"כ נעים. תזכרי, תמיד יהיה נעים בחרא כל עוד סותמים את האף ומתעלמים"

 

 

 

נ. ב. 

חשוב לי לציין שהכאב המזדיין הזה הוא ניגוד מוחלט לחרמנות שיש לי בעקבות הביוץ הקרב עלינו ובא. הראש שלי מנסה לשרוד מחשבות של כאב, חרמנות, עבודה ומעבר. כשהכאב והחרמנות הולכים ראש בפאקינג ראשששש עם העבודה.

ואיזו עבודה משעממת ינעל העולם🤦🏻‍♀️

 

זהו, סוף. 

לפני חודש. יום שלישי, 21 באפריל 2026 בשעה 14:23

בימים האחרונים אני זוכרת המון חלומות.

 

יש אנשים שאומרים שמעשני וויד קבועים ומוגזמים כמוני לא זוכרים חלומות.

אני זוכרת לא מעט.

 

רוב החלומות שלי... האמת שאין לי רוב.. יש אירועים בחלומות שדיי חוזרים על עצמם. לפרט? את רוצה לפרט בקול כזה? תאכלס כן.. למה לא?

איבוד שיניים מסיבי. יש לא מעט חלומות בהם נשברות לי השיניים לכדי ריסוק. לרוב זה קורה תוכדי דיבור ואז יש לי טעם גרגירי בפה, אבל הרבה גרגרים - לא שן אחת בודדת, אלא ממש רוב השיניים.
מפרשי חלומות טוענים שזה אינו חלום חיובית, יש כל מיני פירושים על חרדות ושינויים ופחדים ובלה בלה בלה... יש מצב שזה זה... לא בטוחה שזה מגיע אליי רק בתקופות כאלו. אני כן יודעת שהתחושה מבוססת על אירוע מציאותי....
בגיל 11 שברתי את הלסת העלינה באמצעות אחת משתי שיניי הקדמיות. תאונה מצערת במגלשות מים שעלתה בסוף בשן שלי ונאלצתי בגיל 25 לבצע עקירה שלה והשתלה של חדשה. כל התהליך היה מאוד מאוד טראומטי. מאוד. אז לצערי.. אני מכירה את התחושה, המראה והחוויה של שן קורסת.. לדעתי זה יותר קשור לטראומה מאשר למה שפרשני חלומות מפרשים.

חוסר יכולת לדבר. זה קרה בשנים האחרונות יותר... חלום שיש בו מיליון אנשים - חלקם אני מכירה וחלקם לא. פרצופים ברורים מאוד, מקומות ברורים מאוד. אני יכולה לתאר רחובות שלמים שלא הייתי בהם ובניינים וספות ודירות בדיוק די גדול. בחלק מהחלומות אני מאחרת - לא בכולם אני מאחרת לאן שהוא.... לא לכל המקומות אני חייבת להגיע בזמן. בחלק מהמקומות קורה משהו דיי גדול - גניבה, מוות, פגיעות כל מיני... בכולם אני מנסה לדבר וזה כ"כ קשה. זה ממש ממש ממש קשה. הגרון יבש, הקול יוצא כמו קרפדה מתאמצת, אני מרגישה שעם כל מילה שאני מנסה להגיד יוצא גם כל האוויר בריאות.
הפסקתי ללכת עם תיק אדום שלי כי גנבו לי את הטלפון ממנו בחלום וממש לא בא לי שזה יתגשם למרות העובדה שזה תיק נהדר.

יש גם חלומות טובים. לרוב אלו חלומות עם המשפחה שלי. חיבוק מאמא במרפסת שלהם, ארוחה משפחתית שאני מאחרת אליה.
יצא לי גם לחלום על סשנים מוצלחים - לא משהו מיני מאוד אבל התחושה הייתה...

 

אני חולמת המון על המשפחה שלי. המון המון המון. על אמא שלי בעיקר. הריח שלה מתגנב אליי בחלום, המגע הרך של כפות הידיים שלה כשהיא מלטפת, הקול שלה כשהיא קוראת לי "טושההה!!! בואי הנה!!" אני חייבת להקליט אותה צועקת לעת חירום חחחחחח
הפוסט עליה עוד במגירה... יש עליה שני פוסטים במגירה ואני פשוט לא מרגישה שזה מתאר רבע מהאישה הגדולה שהיא באמת. 

יש לי זיכרון מגיל 4 או 3, ההורים שלי נתנו לי להישאר ערה ולראות איתם את טקס המשואות של יום העצמאות בטלוויזיה. אני זוכרת שהיה חלק של רקדניות עם שמלות שבסיבוב שלהן היו ממש עולות למעלה. אני זוכרת שמאותו טקס שיגעתי את המוח לאמא שלי למצוא לי שמלה שאוכל להסתובב והיא תתרומם עד למעלה כמוהן.

האמא האדירה הזו מצאה ונתנה לי לחרוש לשמלה הזו את התחתתתתתתתתת.

כל פוסט שאני כותבת לאחרונה מתחיל בנושא כל שהוא ועובר לאמא שלי.. אני פשוט מוחקת את החלק של אמא שלי כי מה הקשר?
והפעם... אני מתגעגעת אליה ממש... ממש ממש ממש... זה נחמד לדבר בוידאו בוואטסאפ וכו' אבל שיחות שלנו פנים אל פנים יכולות להגיע לעומקים מסוג הכי מרתק שיש.

 

אח יא מאמא שלי ♥

לפני חודש. יום חמישי, 16 באפריל 2026 בשעה 11:15

קשה לי היום.

יש לי גולה בגרון ודמעות מתפרצות בעיניים.

כואב לי בשרירי השכמות והכתפיים והצוואר.

 

ואני רק רוצה להיבלע מתחת להכל.

 

ארבעה ימים למחזור.. לא תמיד אני מרגישה את השפעות השינוי ההורמונאלי באופן שכזה על עצמי. בפעמים שכן אני יודעת שזה קשור.

 

הראש מנותק. אני לא מצליחה להחזיק אפילו מחשבה בודדת בלי שאנדוד לאחת אחרת ועוד אחרת ועוד אחרת.

מוזיקה מעמיסה לי יותר על הראש, חוסר העבודה שיש כאן משאיר מקום לעוד שיט שירוץ לו.

 

אולי הפוסט הזה ישחרר קצת ממה שקורה שם למעלה, הא?

 

 

לפני חודשיים. יום רביעי, 8 באפריל 2026 בשעה 11:45

כמעט שנתיים
העצב בעיניים
אין אהבה עדיין
ואין לי מה לכתוב
כמעט שנתיים
ואת איתי עדיין
אנ'לא עוזב בנתיים
לא חושב על סוף


חכי עוד רגע – לא רוצה להיות לבד
חכי עוד רגע – אל תעזבי לי את היד

 

תגידי למה
הלב שלי עוד שמה
חושב עם מי את קמה
ומי עושה לך טוב
תגידי למה
הגוף שלי עוד שמה
חולם עלייך באה
ולא יכול לחשוב


אם את הולכת- קחי מעיל יהיה לך קר 🧥
אם את הולכת - כלום ממני לא נשאר 

 

אולי בזמן אחר
אולי קרוב יותר
חכי לפני שאת הולכת
כל מה שנאמר
כאב שלא נגמר
עכשיו הזמן שלך לבחור
לעוף רחוק אבל לחזור

 

כמעט שנתיים בכיתי פעמיים
שנה אחת עלייך
שנה אחת עליי
כמעט שנתיים
העצב בעיניים
הצל שלך עדיין
רוקד על הרצפה


אם את הולכת – קחי לך משהו מתוק 🍩
אם את הולכת – אל תלכי כל כך רחוק 🚶🏻‍♀️

 

אולי בזמן אחר
אולי קרוב יותר
חכי לפני שאת הולכת
כל מה שנאמר
כאב שלא נגמר
עכשיו הזמן שלך לבחור
לעוף רחוק אבל לחזור

 

כל מה שנאמר
כאב שלא נגמר
עכשיו הזמן שלך לבחור
לעוף רחוק אבל לחזור


 

נ.ב.
אין קשר בין המילים של השיר למציאות שלי, לא כרגע לפחות.

לפני חודשיים. יום שלישי, 31 במרץ 2026 בשעה 10:46

טושי את חייבת להפסיק כפרה

לא לגיטימי לדמיין כל אחד בעבודה באופן מיני. 

לא לגיטימי שכל גבר שאת מסתכלת עליו המבט שלך מיד נשלח לכפות הידיים וגודל כף הרגל רק כדי שבדמיון תמשיכי לנסות לדמיין להם את הזין!!!

לא לגיטימי להסתכל על כל אישה שניה ולדמיין איך הן נשמעות כשהן גומרות!!!

 

איפ.. אבל זה קורה באופן אינסטינקטיבי לא מכוון בכלל... 

 

אם איי פעם פגשתם אותי במסגרת שאינה מינית, כנראה שכבר דמיינתי אותכם באופן מיני. 

מתנצלת, זה לא מחשבות בשליטה 🙏🏻

 

 

יום אחרון למנוי ואין לי מה להעלות... כלב וציצ מציץ מהסופש מוכר נכון? זה בשביל הפומו

לפני חודשיים. יום רביעי, 25 במרץ 2026 בשעה 7:03

למה לי לפתוח חלון

כשכל כך טוב לי בפנים? 

למה לי לחשוב על כולם

כשבעצם אני לבדי?

 

גם כשהארס מסביב עולה

אני בתוכי מתמלא.

 

באלוהים, באלוהים שלי. 

באלוהים, באלוהים שלי. 

 

בואי לא נחלום חלומות, 

שנוכל פשוט להגשים. 

בואי לא נעצור הזיות, 

כשגופך וחושיי על קוצים. 

 

איך לאהוב אני אגלה.

אני בתוכי אתמלא. 

 

באלוהים, באלוהים שלי. 

באלוהים, באלוהים שלי. 

באלוהים, באלוהים שלי. 

באלוהים, באלוהים שלי. 

 

לכו לכו תאהבו בני אדם 

כי גם ככה החיים פה קשים.

עוד מעט יגמר העולם - 

וכולם יצטרפו למתים. 

 

קצת לוותר וזה לא עולה, 

ואז בתוכי אתמלא. 

 

באלוהים, באלוהים שלי.

באלוהים, באלוהים שלי. 

באלוהים, באלוהים שלי. 

באלוהים, באלוהים שלי.

 

 

לפני חודשיים. יום חמישי, 19 במרץ 2026 בשעה 13:30

אני בדרך כלל לא מעלה דברים לרשתות החבריות. התמונה האחרונה שהעליתי לאינסטגרם הייתה בפריז 2022 עם אמא שלי ובפייסבוק.. פפ לדעתי עוד לפני כבר הפסקתי (הלכתי לבדוק, שנה לפני ב2021, גם עם אמא שלי כשהיא באה לבקר אחרי שלא התראינו יותר משנה😅) 

לא מעניין אותי כמה אנשים יאהבו את הטיול שעשיתי או את החולצה שקניתי. לא ממש אכפת לי אם הצופיפניקיות יסתכלו בסטורי שאף. פעם לא העליתי או האם העלק רוקסטאר מנסה להמשיך להציץ. 

ואני מנסה לפעמים להבין אם עצמי אם באמת לא אכפת לי או שאני לא רוצה להתמכר לאובססיביות בדבר - ובכנות, לא אכפת לי... את רוב חווייתי אני בקושי מצלמת, נזכרת מאוחר מידי או מוקדם מידי ונשארת בעיקר עם הזכרונות הטובים.

 

המנוי הזה והפומו.. היו רגעים בין הכתובים פה שרציתי להוסיף איזו תמונה, אבל את האמת? אין לי חשק להיכנס ללופ של "מה להעלות היום?" רק בגלל שיש לי פומו מהזמן הקצוב.

 

קצת מהמוזיקה שתקועה לי בראש

 

 

 

 

 

טוב פומו קרצייה, תמונה של כרבולילו