בגיל 12 חוויתי התעללות מינית
שכן בן 18 החליט שזה בסדר להשתמש בי.
ילד בן 12.
הוא היה בראשי בוגר יותר
גדל גוף. וריחו עדיין באפי.
התעוזה. החוצפה.
הוא גר באותה קומה.
קומה עם 4 דירות
אי שם בשפלה .
חוויתי חוויה משתקת.
אני זוכר תמונות מאז.
אין לי כמעט זכרונות מהרגיל הזה.
אבל תמונות בראש של הזבל יש.
זוכר איך הוא הושיב אותי על מכונת התפירה שההורים תקעו אצלי בחדר.
מכנסי מופשלים .
ראשו ופיו על איברי הילדי.
בן זונה
חרא
זבל אנושי
מקווה שהסרטן כבר תקף אותו.
"תראה ! עומד לך !" הוא מחייך.
מרוצה
החלאה.
איש אחד הטביע בי חותם של רוע.
קיעקע אותי בקעקוע של שטן.
והוא לא דוהה.
עם השנים החותם ניהל אותי בכמה אופנים
בכל פעם בצורה אחרת.
גם כשחשבתי שזה אני שמנהל אותו.
הוא זה שצחק אחרון.
ועדיין צוחק.
החותם שהכניס בי פחד כנער ש"אהייה הומו"
(כיום מחשבה של זין בפה שלי עושה לי טוב)
החותם שהותיר בי כאב פיזי אמיתי (אך מדומיין) ל15 שנה.
החותם שתמיד היה ויהיה נוכח בכל קשר משמעותי שיש לי עם נשים.
לה לא סיפרתי.
היא מעולם לא תדע.
חשבתי לעצמי "לא רוצה שזה ינהל את הקשר הזה"
טעיתי
התגרשנו
לא רק בגלל זה כמובן.
אבל זה הרגיש אז וגם מרגיש היום כמו לשקר.
ואחרי שקר אחד, שאר השקרים יזרמו מעצמם.
החותם גם לימד אותי.
לימד שאף אדם לא בנוי להתמודד עם חוויה כזו לבד.
שזה בסדר לכאוב.
שחובה לדבר את זה.
לימד אותי על הרוע בעולם הזה.
לימד אותי גם לשחרר.
מעולם לא רדפתי את האיש.
לעיתים חלפה בי תחושה אשמה על כך.
מה הוא עושה לילדיו?
לאישתו?
לסובבים אותו ?
לילדים אחרים?
למקום ההוא אני לא מסוגל להתקרב.
לא שלי.
לא יכול.
משותק.
חלש? בהחלט !
קטן? אחושרמוטה!
עלוב ? ביותר!
לא מעניין
לא שלי
נמנע מזה.
לפעמים האשמה תבוא
לפעמים היא תדפוק על דלתות הערכים והאידיאלים שלי.
תמיד אזכיר לה
שילד אחד
בן 12
הצליח לבד לגמרי
להפסיק התעללות מינית של גבר זר.
לפני יותר מ 35 שנה
