אולי זה קצת מוזר לפרוק כאן את הדברים אבל נו בסדר..
אז סוף ינואר מצאתי את עצמי במיון...לא סתם, מיון שכובים שמסתבר שיש כזה דבר, שזה לכאלו שהגיעו למיון ואינם מסוגלים לעמוד או ללכת בגדול.
איך? בקצרה קמתי בבוקר לאימון וממש בהתחלה שלו הצלחתי לקרוע שריר באיזור הגב התחתון, והגעתי למצב שלא הצלחתי להזיז את הרגליים שלא לדבר על לעמוד או ללכת, אחרי בערך 40 דקות הצלחתי ללכת..כמו אורק משר הטבעות אבל ללכת..לאמבולנס לפחות.
שם במיטה חוויתי כאבים מטורפים בטירוף והרגשתי שאני לא שולט בגוף שלי (חהחה כן שליטה כלוב בסדמ חיחי), לא הצלחתי לזוז.
הייתי בטוח שזריקה אחת של וולטרן ואני בסדר והכל סבבה, כי זה אני, בנוי,שרירי, חזק פיזית..ברמה שאני גם מוכר במכון ככזה, והנה אני עם כל זה כמו נכה על מיטה במיון.
אחרי שתי זריקות לתחת, שתיי תרופות לוריד ואחת לפה ( שוב לא במובן הסקסי) הייתי כבר מסומם לחלוטין ועדיין סבלתי מכאבים.
בשלב מסוים אמא שלי הגיעה ושחררו אותי הביתה..ואז הגיעה החלק ששבר אותי נפשק,מנטלית, רוחנית ופיזית:
אני, גבר בן 31 בריא כל חיי, מתאמן שנים, בחור בנוי וחזק, השתתפתי בצוק איתן ובמלחמה האחרונה, זה שגם תמיד מרים ועוזר לחברים..
נעזר באמא שלי, אישה בת 60 עם בעיות רפואיות בגב בברכיים בכתפיים כדי לעבור מהמיטה לכיסא גלגלים..ומהכיסא אחרי זה לאוטו.
בבית נעזרתי במקל במשך שבוע עד שהצלחתי ללכת בלי עזרה.
היום אני כבר הולך וגם חזרתי לדירה..אבל עדיין, יש ימים שאני לא מסוגל לזוז וכל מה שאני תוהה זה למה? איך הגעתי למצב הזה? איך הגעתי למצב שהעצמאיות שלי והשליטה שלי בגוף שלי נלקחו ממני? מה נסגר? איך מתמודדים עם דבר כזה?
